• יעל לי

אור ואהבה, השטחת החיים?

יש בי כעס. כעס על תרבות הניו אייג'. לא לגלוג או סרקזם. אני מדברת על כעס. פשוט ונקי. מכעיס אותי מה שהתרבות הזו מאפשרת: ההשטחה של החיים. המחיקה של חלקים שלמים שלהם. והכל במעטפת של אור ואהבה.

הנה דוגמא שנתקלתי בה לא מזמן:

הקבוצה שתקה.

"טוב", חשבתי לעצמי, "אז זה לא הולך להיות כל כך פשוט."

שתיקה באה בסוגים שונים. יש שתיקה של "רגע, אני מרגישה מה קורה, מסתכלת פנימה", ויש שתיקה של "אני לא יודעת מה עכשיו", או "אה........ עכשיו אני מבינה מה היה לי שם", או "אני כועס עליך ולא סובל אותך עכשיו". ויש גם שתיקות אחרות. השתיקה הזו היתה מן הסוג של "אני (וגם אני...) פוחד לדבר" או של "אני לא עושה את הצעד הראשון!" מן צרוף שכזה, שכיח בקבוצות. לפני השתיקה הזו היה עימות רציני בין שתיים מחברות הקבוצה, סביב נושא מסוים. העימות היה ענייני, רציני, וכן, גם אישי. הכעסים התחילו להתעורר, הטונים התחילו לעלות. העימות התנהל מבלי לשבור את הכלים, מבלי לעבור על קוים אדומים. אך הדיבורים לוו ברגש חזק של כעס, תסכול ופחד, ובהרבה גופים שנשימתם נעצרה.


בסופן של דקות ארוכות של שתיקה, קמה מיכל, ובקול קטן ורועד, מוקפת בזוגות עיניים רושפות, אמרה: "למה אנחנו לא יכולים לשים את כל הכעסים האלה מאחורי לב גדול של אור ואהבה?"

לשים בצד? מאחורי לב גדול?


זו היתה קבוצה של יוגיסטים. מתחילים, יש לאמר. קבוצה של אנשים שכמה מהם היו מה שאוהבים היום לקרוא רוחניים...נו, כאלה שמדברים בקולות ענוגים על אור ואהבה, אבל לא כל כך יודעים מה לעשות כשהם אינם. הרבה אנשים שמתחילים את צעדיהם בדרך אל עצמם, אל האותנטיות של עצמם, אל חופש הנשימה והחויה, מוצאים עצמם תקועים בדרך כאשר היא נעשית מורכבת, רב גונית, אמיתית. אנושית. יש, אגב, כאלה שלעולם לא עוברים את המחסום הזה, וממשיכים לחיות בעולם פנטסטי שיש בו רק שמחה ואושר, ובחירה ונסים, אור ואהבה.


והאמת היא שכאשר יש או