• יעל לי

דיכאון. קודם ניהול. אחר כך ריפוי

Updated: Jan 21

מנהלים דכאון?

     הדיכאון בו מאמר זה דן, אינו דיכאון עמוק שמנטרל את התיפקוד שלנו. מדובר ב"דיכי" המלנכולי שמוכר לעשרות אחוזים מאתנו. לנטיה לפסימיות, להסתגרות, לצורך המתמיד בגירויים חיצוניים, לחוסר שקט הבסיסי שדוחף אותנו לצורך המתמיד בגירויים חיצוניים מסיחי דעת כמו טלויזיה או מחשב או רעש אחר בחיינו, לנטיה הכרונית לדכדוך, להיות לא מרוצים, לפשוט לא להרגיש טוב בתוך הגוף שלנו.

     הגישה הרווחת היום היא כי דכאון הוא סוג של מחלה כרונית שיש ללמוד לחיות אתה, ואפשר לנהל אותה. הרפואה בכלל והפסיכיאטריה בפרט לא מצאו עדיין מענה הולם לדכאון היומיומי הקל-יחסית שרבים כל כך סובלים ממנו. גם התרופות האנטי דכאוניות נותנות מענה מסוים בלבד, ובמרבית המקרים יעילות יותר נגד החרדה מאשר נגד הדכדוך עצמו. הן יכולות לטשטש את העוקץ של הדכאון, לטשטש את העוצמה שלו, יש אומרים שמה שהן בעיקר עושות זה לטשטש בכלל את החויה שלי את עצמי, אך לא עוזרות באמת לעומק. ברפואה כיום לא מדברים על ריפוי של דכאון קל, אלא על ניהול שלו.

     אני עצמי איני מוכנה לוותר על האפשרות של ריפוי, וביום שאסבור שזה לא אפשרי אסגור את הקליניקה. יום יום אני עדה בה לשינויים של ממש בדכאון. טיפול פסיכו-תרפויטי מייצר שינויים מוחיים של ממש, אבל במקרים רבים, אולי אף במרבית המקרים, גם בעקבות טיפול מוצלח נותרת נטיה "ליפול" או "להחליק" אל תוך דכדוך, וגם אותה צריך לנהל. לנהל עם אורח חיים, ממש כמו שאנחנו מנהלים את התזונה שלנו והמשקל שלנו דרך דיאטה. אורח חיים, אורח חיות, דיאטה לחיוניות. 

מהו הדיכאון?

     תינוק וילד צעיר שנחשף לרמות גבוהות של סטרס, ולאירועים עתירי סטרס, ויחסים בהם חווה הרבה מצוקה, פחד, עלבון וכו', מוחו חווה את החויה באופן מקביל: כמויות גדולות של הורמון הדחק, קורטיזול, משתחררות ומציפות את המח. המח מתאים את עצמו לכמויות הקורטיזול, ומגיב בין היתר על ידי פעילות מוגברת של האמיגדלה, מרכז הרגשות השליליים במח. פעילות מוגברת זו מייצרת מן מצב חרום כרוני. אזעקת האמיגדלה מופעלת, ומגיעה להיפוקמפוס ולקורטקס בצורת המסר: "יש סכנה", "מצב חרום!". ההיפוקמפוס מגיב על ידי הפעלה כרונית של תגובת הדחק בגוף, ואז מתרחשת עליה של הדופק ושל קצב הנשימה, הפניית דם בכמות גבוהה לשרירים הגדולים של הגפיים, מה שיוצר תחושה של מוכנות לפעולה, אם תרצו צורך בפעולה, דיכוי פעילות העיכול הסדירה, שאיבת דם מחלקי הפנים של הגוף; הקורטקס, אותו חלק במח שבו נמצאת ההכרה, המודעות, מגיב לאותות המצוקה של האמיגדלה על ידי תרגומם לחויה של מצוקה, לחויה של "משהו לא בסדר. סכנה מתחשת עכשיו!". כשיש סכנה אמיתית, מציאותית, אותות הסכנה חשובים, מועילים, אפילו הישרדותיים. אבל כשאין? כשהאיתותים הם על ריק?