• יעל לי

דכאון. למה אנחנו כל כך מדוכאים

Updated: Jan 19

הכותרת ב"ישראל היום" בשבוע שעבר באדום צועק : "התחזית ל- 2030 : מחלת הדכאון – מגיפה עולמית" וכותרת המשנה: "בעוד 20 שנה הדכאון יהיה הנטל הגדול ביותר על החברה" , ויעקוף את הסרטן והאיידס. הדכאון בעולם הולך ומתפשט, ומהווה מקור לדאגה של ממש לארגון הבריאות העולמי בימים אלה."

למה אנחנו כל כך מדוכאים?

     "למה" היא שאלה שהוציאה לפסיכולוגים שם רע. אנחנו חופרים בעבר, בהסטוריה ה(לא?) רלואנטית, ונתקעים שם, ולא יוצרים שינוי של ממש בחיים כאן ועכשיו. אך האמת היא שזו שאלה חשובה, לא רק במובן של חזרה לזירת הפשע, אלא גם בהשלכות שיש לתשובה עליה על ריפוי -שלא לומר מניעה - לפחות לדורות הבאים. אם נבין למה אנחנו מדוכאים, אולי נצליח לחסוך מעט מילדינו. לא שהדכאון שלנו כולו מיוחס להורינו או לדברים שהיו בשליטתם, אין רחוק יותר מן האמת מזה. אבל לסביבה השפעה מכרעת. 

מה לא בסדר בעולם שהוא מוביל לדכאון?     מאיפה להתחיל? אלימות חרדה מלחמות חמדנות השוואה לאחרים פערים חברתיים כלכליים פיתויים פרסומות תקשורת אנורקסיה של תעשיית האופנה תעשית אופנה יופי הקצנה דתית הקצנה אידאולוגית דעות אידאולוגיות ו... ו... מדכא כמה שהרשימה עוד לא התחילה לגעת בדברים העמוקים באמת בתוהו ובוהו שהוא חיינו. פעם נשאל סוואמי וישנו-דבננדה (מי שהקים את מרכזי היוגה של שיבננדה בעולם המערבי) מדוע תלויות בחדרו תמונות של אלים הודיים ומקדשון קטן, ומלבד זאת החדר ריק? תשובתו: התודעה נצמדת לגרויים שזמינים לה. אני מחליט מה יהיה זמין לה. אם מה שיהיה זמין לה, יהיו אלים וקדושה, בהם היא תהיה עסוקה."      למה חשופה התודעה שלנו בעולמנו? לרעש שמתקיף אותנו דרך כל החושים, ומשתלט על כל קיומנו. יש לנו לכל הפחות 2 טלפונים ו-2 תאים קוליים, כתובת מייל אחת, משפחה (בן או בת זוג? ילדים? הורים אחים דודים בני דודים...), חברים, מכרים, טלויזיה, רדיו, מוסיקה, שלטי חוצות, כותרות ענק בעיתונים, כמעט-תאונות, הולכי רגל שמדברים בטלפון בקולי קולות, טלויזיה פתוחה בחדר ההמתנה בקופת חולים, עצות ממחנכים מזדמנים ("למה את לא שמה לילד כובע? הוא יישרף). איך מתמודדים עם כל זה, עם גוף ומערכת עצבים שעוצבו על ידי מליוני שנה של אבולוציה, כדי להתמודד עם עולם שונה לחלוטין?כאן נכנס לתמונה הדכאון.הדכאון הוא לעתים האלטרנטיבה היחידה: המקום היחיד בו יש קצת שקט; הפוגה מהפעילות המתמדת וחוסר המנוחה הכרוני שאנחנו חיים בו. הריקוד הבלתי נפסק על הגחלים של חיינו; ריקוד יפה, לפעמים כיף, אבל בכל זאת, בלתי נשלט ובלתי ניתן לעצירה. אחרת זה שורף. שורף ומכלה את הנפש, שלא לומר את מערכת העצבים והגוף.

     העולם גברי, אומרים. גברי, זאת אומרת תוקפני, אגרסיבי. האמנם? לא רק גברים מצליחים יש מאחוריהם אשה. גם גברים עצבניים, מתוסכלים, מלאים בטעינה רגשית עודפת, או בטעינה גופנית שלא מתפרקת באופן מספק, לא פעם יש מאחוריהם אשה שהיחסים אתה תובעניים, מתלוננים, בוסיים וכוחניים. לא שהאשה אשמה. גם היא סוב