"אני שמנה ודוחה" אמרה שרית (שם בדוי) והתישבה. חלצה נעלי עקב שפיציות, עיסתה את כפות הרגלים. "מה יהיה אתי? למה אני לא מצליחה לשלוט בזה?". "בולמוס קשה?" אני שואלת.
"אכזרי במיוחד", היא עונה. "עם כל החגיגה: עם השנאה העצמית, עם הבחילה של אחר כך, מעורבבת בהרגשה הנעימה הזאת של המלאות מבפנים. עם הקללות, עם הקולות החזקים של "מגעילה", ו"פרה", חגיגה שלמה."
אנחנו מכירות את החגיגה הזאת. עם הקולות שלה. הם מלווים אותה כל חייה. שרית היתה יצור מקסים, מרגע לידתה. יוצאת דופן ביופי שלה, עוצרת נשימה ממש. לא היה לה החופש שיש לילדות קטנות להשתולל ולהתפרע ולהגיד מלים מלוכלכות ולהיכשל ולא להשיג את מה שאמא ואבא אומרים שחשוב.
שרית לא היתה שייכת לעצמה. היא היתה הצעצוע של אמא ואבא. מקור גאוותם. המוצר המוצלח שלהם. הגוף שלה, הכי פרטי, לא היה שלה. היומיום שלה היה תצוגת אופנה. תהיי יפה. תשתקי. אז זה לא נוח, אז מה? זה יפה.
ואז הגיע גיל ההתבגרות. והגוף היפהפה הוצף הורמונים ובליטות נשיות, עגולות. הוא השתנה, ופתאום היתה לו דעה משלו: מתנפח שם, מתעצב פה. כבר לא כל כך ממושמע.
אמא זעמה, והתעקשה להמשיך להלביש את שרית בסגנון קוקיות אדומות. אבא, לעומתה, פשוט לא ידע מה עושים עם זה. פתאום יש לו עוד אשה בבית, וכל כך יותר יפה צעירה עסיסית טריה עגולה חלקה וסקסית מאשתו. כל מה שהוא רצה היה להחזיק את הגוף הצעיר ולהרגיש את החום שלו, את התנועה הצעירה והחיה שבו. וכל מה שיצא ממנו היה ביקורת וכעס. התסכול שלו הוביל אותו הלאה מקשר עם שרית, בבחינת ענבים חמוצים אולי.
הנפילה מכס הנסיכות אל הביב היתה קשה, מכאיבה, ובעיקר משפילה. לפתע דחויה, שום דבר שעשתה לא היה מספיק טוב, היא לא הפסיקה לאכזב את ההורים, וכמובן את עצמה. את המשיכה של אבא אליה הרגישה, ונבהלה נורא. אם זה מה שקורה לי כשאני הופכת מילדה לאשה, משהו בה החליט, אז אני לא רוצה להיות אשה.
את תהליך ההתעגלות ההתקמרות והנשיות אי אפשר היה לעצור, אבל אפשר היה למסך אותו, להסתיר את הגוף המיני תחת מעטה של שכבת מגן, שהותירה אותו פחות חשוף, פחות נשי, וכן, גם פחות מרגיש ופחות חי.
הקילוגרמים המשיכו להיערם, והשומן הילדותי של גיל ההתבגרות, שבדרך כלל משיל את עצמו כמו נשל נחש וחושף גוף מיני, בסביבות גיל 20, לא ויתר. הוא המשיך להתעבות והפך שריון שעטף את הגוף של שרית מכף רגל ועד ראש. כל עצמות הגוף, הצללית הנשית, הוחבאו תחת השומן. עוד ועוד, הנה נעלמו הקרסוליים, והנה הלכו המרפקים, והנה נעלמו להן גם עצמות הבריח, שהקימור שלהן שנראה במחשוף מעורר לא מעט גברים. הבטן ואבר המין נעטפו והפכו נגישים פחות, מורגשים פחות, קיימים פחות בשביל שרית.
עתה כבר לא היתה מרכז תשומת הלב, והעיניים שפעם היו פוצעות הופנו למקומות אחרים. העולם הניח לה. היא הצליחה להפוך את עצמה שקופה. בתוך השקיפות הזאת היה כאב על הדחיה ועל ההשפלה, ובתוכה הלכה והתגבשה תחושת הגועל מעצמה. השנאה העצמית
בולמוסי האכילה בלילות הוו הצדקה לכך שקראה לעצמה דוחה, חלשה, סמרטוט.
את בעלה הכירה בצבא, כשהיופי שלה היה עדיין בחוץ. הוא מאוהב בה עדיין, היא לא מבינה למה, היא כמעט בזה לו על זה. אבל הוא עדיין חושק בה, ומסתפק בפרורים המיניים שהיא זורקת לעברו פעם בשבוע, בששי בערב, כדי לתחזק את הקשר, שלא יברח. לא שבא לה, לא שהיא מרגישה מינית או נחשקת, היא אפילו גם לא מרגישה כבר משיכה אליו, אחרי 20 שנה מי כן מרגיש? ובכל זאת, היא שומרת בדיוק של שעון על המפגש של ששי בערב. זה בדרך כלל נעים לה, אבל לא משהו שצריך להתרגש ממנו. וודאי לא משהו שלא היתה מוותרת עליו.
בשמחה היתה מוותרת.
המפגש השבועי עם המשקל שלה, עם המימדים העצומים שהאגן שלה הגיע אליהם, עם הזרועות הנפולות, הכבדות, עם הצלוליטיס בירכיים ומאחורי הברכיים. אלהים, איך הוא מגיע לאחורי הברכיים?
שרית נמצאת בטיפול פחות משנה. בחדשים האלה התחילה להגיד את האמת. על עצמה. על איך היא מרגישה כלפי עצמה. על הגוף שלה. הסודות שלה יוצאים לאור, הבושה נחשפת. על כל סוד שיוצא, היא נפרדת מכמה גרמים של שומן. אחד לאחד. היא לא בדיאטה. היא הפסיקה עם ההתעללות של ספירת קלוריות מהולה בתחושת כשלון, עם המשחק האכזרי של האשמה. היא פשוט התחילה להרגיש את עצמה. בינתיים זה עובד לה.
אני מסרבת לשחק את המשחק של הדיאטה. אני חושבת שדיאטה ובולמוסים הולכים יחד, הם ישות בלתי נפרדת. ברגע שאנחנו נכנסים למשחק הזה של "צריך" הגוף מתחיל למרוד, דורש שנכבד אותו. אבל אני מכבדת את שרית יותר מאשר את הדעות שלי, אז בכל שבוע, כמו שעון, אני שואלת אותה כמה היא שוקלת, כמו שהיא מבקשת ממני, והיא עונה. בקול. מאז ירדה מהתשעים הקול שלה התחזק. התשובה נשמעת. לפני כן היתה עונה במלמול חלוש. "מה?" הייתי צריכה לשאול, כאילו המספר שאמרה היה מזעזע כשלעצמו.
כמה אכזריות יכולה להיות ביחסים שלנו עם הגוף שלנו. עם איך שהוא נראה, עם איך שאנחנו רוצים שייראה.
אבל במקביל לירידה במשקל, יש אצל שרית שינוי חשוב נוסף: הקולות השונאים נחלשים. בתוכה מתגבשת מקהלה של קולות אחרים, חדשים. אלטרנטיבה לקולות הנוזפים והמלקים של בגרותה, ולקולות המפארים של ילדותה: את נהדרת, יוצאת דופן, משהו מיוחד, נסיכה.
הקולות החדשים אחרים; הם מדברים על להיות אשה רגילה, בשר ודם, אנושית, לפעמים חייתית, לפעמים פראית, לפעמים בודדה, אבל תמיד נושמת, מרגישה. מותר לה. מותר להיות סתם אשה רגילה.
החופש שלה, כמו שלי וכמו שלך, נמצא ברשות שלנו להיות אשה, בתוך הגוף שלנו, שמן או רזה, רחב או צר, גבוה או נמוך, במימדים שהגנטיקה שלנו קובעת, עם נשימה ותנועה וחיות ויכולת להרגיש. כן, להרגיש לפעמים כאב וצער וכעס וקנאה, וכן, הרשות להרגיש גם הנאה ושמחה וקשר ועונג.