• יעל לי

מיניות נשית

על ילדות ומיניות 

אנחנו נולדים מיניים. אם מתעוררת אי נוחות מן המשפט הזה, מקורה  בבלבול שרבים עושים בין מיניות ילדותית לבין מיניות בוגרת. ילדים נולדים עם תחושות של עונג, שממוקמות באזורים שונים בגופם. פרויד כינה אזורים אלו - הלשון, השפתיים, העיניים, פי הטבעת ואחרים - אזורים "ארוגניים". הוא טען כי לכל אזור בגוף היכולת להיות מקור לריגוש מיני.  

בשלבי התפתחות מאוחרים יותר, מתכנסות התחושות המיניות לאזור הגניטלי (של אברי המין), והמיניות הופכת ממוקדת בעיקר בפין או בדגדגן. השפתיים, השדיים, אוזניים ועיניים, כמו גם פי הטבעת, נשארים איברים מיניים גם בהמשך החיים, וכשיש חיבור עמוק לגוף ולתנועה, גם אזורים אחרים הם מקור לתחושות עונג.

לעומת פרויד, שהתיחס לאזורים ספציפיים בגוף (נרחבים ככל שיהיו), וילהלם רייך –תלמידו, ומי שלימים הפך מתנגדו - טען שמיניות הינה לב לבה של התנועה שלנו. ילד, מבוגר, חיה ואדם, בכולנו אנרגית חיים בסיסית, בין אם נקרא לה דם או צ'י או פראנה, והזרימה שלה הינה התנועה המינית שלנו. כאשר היא חופשיה וזורמת, טען רייך, לאדם יש היכולת לתנועה מינית מלאה, לחויה של עונג מלא, ולאורגזמה עשירה ועמוקה, כזו שמרטיטה את הגוף כולו (כן, גם אצל גברים). מיניות פתוחה ומלאה קשורה עם תנועה מלאה גם בתחומים אחרים. גוף פתוח ומשוחרר מאפשר גם ביטוי אמנותי, דיבור, צחוק ויחסים אינטימיים פתוחים ומשוחררים.  הוא מאפשר הנאה עמוקה מהכנת סנדויץ' לבית הספר, מהחלפת גלגל ומספורט.

אנחנו מכירים היטב את המצבים השכיחים יותר, כשההסטוריה (בעיקר משפחת המוצא, דמויות ונסיבות ילדותנו המוקדמת)  לא איפשרה תנועה מלאה ובטוי גופני משוחרר ומלא?

לכל גוף חי תנועה פעימתית בסיסית. גם אמבה, יצור חד תאי, פועמת: היא מתנפחת ומתכווצת באופן קצבי. אם נשים סיכה בקרבת האמבה, כך שכאשר היא תתנפח הסיכה תדקור אותה, האמבה תגיב על ידי הקטנת תנועת הניפוח, ולא תתנפח מעבר לנקודה בה פגשה את הסיכה, כדי להימנע מדקירה נוספת. באופן כזה מידת ההתרחבות וההתכווצות שלה - התנועה הפעימתית שלה – מצטמצמת כתוצאה ממגע עם העולם. כך בנוי גם אורגניזם מורכב בהרבה: האדם. ילד קטן, שתנועתו עשירה ומלאה, חי בעולם ופועל בו בדיוק כפי שהוא מרגיש. בוכה וצורח, וצוחק עם כל הלב, גם כשזה באולם קולנוע חשוך וכולם התבקשו לכבות פלאפונים. מה שמניע אותו הוא התנועה הפנימית שלו, ההרגשה שלו. העולם החיצוני נכנס לתמונה רק כאשר הילד מסוגל לקלוט מסרים רגשיים מסביבתו, כאשר הסביבה הופכת משמעותית רגשית. תהיה מנומס, אל תצעק, אל תדבר בקול רם כל כך, לא יפה לצחוק ככה, אמא כועסת כשאתה שוכב על הרצפה בסופר וצורח שאתה רוצה סוכריה, אבא מאוכזב כשאתה בוכה ממכה קטנה. וכמו אותה אמבה, גם הילד מצמצם את התנועה שלו כדי להימנע מדקירה, וממשיך לצמצם אותה עם כל דקירה. הדקירות וההשפעה שלהן, מייצרות טראומה, מצב בו גופו של הילד משתריין בשריון הגנתי שלא מאפשר לו לנוע בתנועות אסורות, הילד הופך מנותק מעצמו ומתחושותיו, ופחות מרגיש את עצמו. לא מדובר במקרים חריגים. זו הנורמה. לגבי רובנו.

למרות הדמוי הדרמטי של טראומה, בדרך כלל בטראומה התפתחותית (לא טראומה של מלחמה, של ארוע חד פעמי שמציף ומשתק, אלא החיים בתנאים מסוימים יום אחרי יום), הנזק אינו בחד פעמיות. לא מדובר בדקירות חד פעמיות, אלא בדקירות הסדירות. בדחיה הקבועה, בנטישה הקבועה. אם את  עצבנית ואמרת לילד "אוי, אין לי כח יותר אליך", אל חשש, לא יצרת טראומה. תנועה ש