המחשב קם בצלם מוחו הרציונלי של האדם. הוא מבוסס על רדוקציה של תפיסת שורה תחתונה: "כן או לא", אנחנו שואלים ופוסקים. אחת ואפס. נכון ולא נכון. ואכן, חלקים שלמים מן העולם שלנו ניתנים להתמודדות בדרך רדוקטיבית זו: האם זה הזמן לחפש עבודה חדשה? האם להירשם לקורס במרכז הלמידה של מהות החיים? האם יוגה מתאימה לי? האם יש לי סבלנות עכשיו לשבת למדיטציה? האם יש לי סבלנות עכשיו לכל דבר חוץ מאשר לשבת למדיטציה? כמעט כל שאלה של "האם" היא שאלה שאנחנו עונים עליה ב"כן" או ב"לא". אלא שאליה וקוץ בה: גם במצבים מורכבים יותר, עולמנו הפנימי לא פעם מצטמצם לשחור ולבן, והאפורים באמצע הולכים לאיבוד. רבים מאתנו סובלים מתפיסה דיכוטומית שכזו, חשיבה רדוקציונית של אחת ואפס – חשיבה "מחשבית". קם הגולם על יוצרו. יצרנו מחשב שמדבר "מחשבית" וגם מעבד "מחשבית" ויש יגידו אפילו חושב "מחשבית", ומן ה"מחשבית" הזו התרומם עולם עשיר, עמוס לכאורה גוונים. אך בסופו של דבר מרושת בצמתים של "אחת" ו"אפס". כאילו עושר, כאילו מגוון, כאילו ריבוי אפשרויות בחירה.
ובתוך עושר וירטואלי זה, החלנו על המחשב את חשיבת התיקיות שלנו. זו לא המצאה חדשה. הבודהה, בבואו ללמד את נזיריו, חילק את עיקרי תורתו לקטגוריות, כדי להקל עליהם להבין ולזכור אותה: ארבע אמיתות בסיסיות, דרך של שמונה צעדים להארה, שלושה מצבי תודעה וכיו"ב. בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לאופן החשיבה המארגן בתיקיות "סכימטיזציה", ארגון בתוך סכימות. החשיבה שלנו עסוקה ללא הרף בארגון של העולם, או לפחות בארגון התפיסה שלנו אותו. תינוק שקורא לכלב שהוא פוגש ברחוב "לאקי", מבלבל קטגוריה (או תיקיה) עם פרט שלה. במהרה ילמד לחלק את העולם ל"שלי" ו"לא שלי", ובהמשך ל"של המשפחה שלי" ו"טוב", ל"מתאים לי" ו"לא מתאים לי", ובמחוזותינו גם כמובן ל"אנחנו" ו"הם". באותו אופן, עם ההתפתחות שלנו, אנחנו מארגנים את העולם גם בחלוקות מורכבות יותר, כמו: "מוצלח" (המכילה מימדים שונים של הגדרת הצלחה) "נכון" (קטגוריה המכילה גישות כאלה ואחרות לחינוך.
חרב פיפיות?
חשיבה בקטגוריות, אם כן, היא טבעית לנו. והנחלנו אותה גם למחשב. במונחים הסטוריים של הולדת המחשב, זה היה נח, פונקציונלי. אך האם בניית העולם המחשבי בצלם חשיבתנו הוא צעד שמקל עלינו, או שהוא מתגלה כחרב פיפיות?
היום, לא אנחנו בוראים את המחשב כל יום מחדש. הוא בורא אותנו. הוא משפיע השפעה מכרעת לא רק על האופן בו אנחנו מתנהלים בעולם (ואיך עולמנו מתמוטט כאשר המחשב בתיקון, לדוגמא), אלא גם על האופן בו אנחנו תופסים וחווים את העולם, וחיים בו מנטלית, קוגניטיבית, רוחנית ורגשית.
האם "מחשבית" ישימה לכל תחומי חיינו? גם לאזורים אחרים בחיינו? יכולים לחול גם על העולם הרגשי שלנו?
העולם הרגשי שלנו גם הוא הפך "מחשבי": משפטים כמו "זה כעס לא לגיטימי", "אבל זו קנאה לא מוצדקת" נשמעים תדיר במשרדי הפסיכולוגים. "אני לא יודעת מה לעשות עם הטינה שלי, כבר אבד עליה הכלח אבל אני לא מצליחה להעלים אותה", "נמאס לי להסתובב עם הרגשות האלה והפגיעות האלה מההסטוריה הרחוקה שלי, די", – אלו ביטויים שגורים ומוכרים. מוכרים עד כאב. לא פעם אנחנו מסתובבים עם בטן מלאה ברגשות, שאין להם רשות להתקיים, וודאי שלא לבוא לידי ביטוי.
הייתי רוצה לתהות על ישימות החלוקה לתיקיות על כל הרבדים של עולמנו. ואולי לא רק לתהות, אלא גם לטעון כי קיים הבדל יסודי בין עולם הרגש לעולם השכלי – הבדל שהטבע יצר. מקורו של ההבדל הזה בטבעם של עולמות הלו: הרגש, בניגוד לשכל, אינו מתקיים (כך אנו למדים יותר ויותר) בהמיספירה השמאלית של המח. אותו חלק של המח שהוא בינארי או...לינארי. ההמיספירה הימנית, זירת ההתרחשות של הרגשות, אינה שועה לחוקי ההגיון. שם המשחק שונה בתכלית: דבר והיפוכו יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת; רגשות סותרים יכולים לדור יחד ולהתקיים במקביל; רגשות יכולים להתחלף ומהר, בלי כל סיבה נראית לעין או מובנת או רציונלית; הרגש, במלים אחרות, אינו מאורגן בתיקיות. בטבעו של הרגש לא קיימת תיקיה של "רגש לגיטימי", או תיקיה של "רגש מכוער", או של "רגש ילדותי" או "רגש פרודוקטיבי". הרגשות כולם מצויים בתיקיה אחת, של "רגש". כך אני חווה את הדברים, כך אני מרגישה לגבי ענין זה או אחר. אני יכולה לבחור מה לעשות לגבי משהו שאני מרגישה כלפיו כך או אחרת, אך אינני יכולה לבחור להרגיש כך או אחרת. אני יכולה לבחור לעשות דרמה מהרגש, או לא, אך לא לבחור את עצם קיומו, התרחשותו במרחב הפסיכולוגי שלי.
כך בטבע. אלא שרבים מאתנו מנסים להערים על הטבע, ולהחיל את ה"מחשבית" ועקרונותיה, על עולם הרגשות. אנחנו עושים את זה כמו שהשכל מכיר, דרך פיתוח של שיטת תיוק: אנחנו מפתחים לעצמנו תוכנת ניהול רגשות. מדוע?
כמו כל המתרחש בהמיספירה הימנית של מוחנו, גם הרגשות חיים בערבוביה. אלא שלא פעם ערבוביה זו היא מהומה של ממש, כאוס, המון דברים שקורים בבת אחת, באופן לא מאורגן. כאשר זה קורה אנחנו חווים הצפה, אולי בהלה. "מה קורה לי?", אני שואלת, "אני לא מבינה". כשקורים דברים שאיננו מבינים, בעולמנו המערבי הנשלט על ידי ההמיספירה השמאלית, אנחנו - שחיים על פי ההבנה שלנו ומעלים את ההגיון על כס רם - נבהלים. יצרנו שיטות פסיכולוגיות שלמות שמושתתות על הצורך להבין. כמה אנשים אנחנו מכירים, שכבר מכירים ומבינים את הכל, ויש להם מודעות רבה, אבל שום דבר בחייהם לא משתנה? היתכן שלא ההבנה היא המכרעת בחיינו? היתכן שלא היא מנהלת את המשחק?
בדרך כלל מתחת לנטיה לארגן נמצא פחד. פחד מלהרגיש רגשות קשים, לא פופולאריים, שליקרים לנו קשה אתם, שאין לנו מה לעשות אתם. באין לרגשות האלה לגיטימיות בעולמנו הפנימי, אנחנו דוחקים אותם אל תוך תיקיה של "רגשות מאוחסנים מתחת לפני השטח", אלא שהעובדה שהם מאוחסנים בבונקר, אינה מונעת מהם לעשות שמות בחיינו ולהשפיע עלינו השפעה עצומה, לא פעם חבלנית.
אך הבעיה היא אמיתית: איך ניישב את טבענו האמיתי, עם הצורך האמיתי לא פחות לנהל חברה תקינה, להתגייס למען המטרות שלנו, לחיות בחברה?
על ידי זניחת הרעיון המופרך של תכנת ניהול רגשות, ובמקומה אימוץ של תכנת ניהול התנהגות, ובכלל זה מעשים (החל מן הקטנים ביותר, כמו חיוך מסוים) או דיבורים. אני יכולה לקטלג התנהגויות בתיקיות "התנהגות הולמת", או "התנהגות מופרעת", או "התנהגות ילדותית" או "התנהגות בוגרת". ניהול ההתנהגות הוא לא רק אפשרי. הוא גם חיוני. כדי לכבד את עצמנו אנחנו חייבים לבחור איך להגיב למה ומתי.
וכדי לכבד את עצמנו, אין לנו ברירה אלא לכלול את כל הרגשות בתיקיה אחת:רגש לגיטימי. כל רגש. כמות שהוא. בדיוק כמות שהוא. לעתים יש רגש נאור או מופלא או אלטרואיסטי, ולעתים רגש קטנוני וקנאי ושונא.
"כמות שהוא" פרושו שלא לדחוק אותו לתיקיה לא קיימת ("רגש שאבד עליו הכלח", "לא רלואנטי", "אסור", "מגונה", "לא יעיל" הן כמה דוגמאות שכולנו מכירים). פרושו להשלים עם הטבע שלנו. אך זה גם אומר יותר מכך: להשלים עם הטבע בדיוק כמות שהוא. מבלי להעצים אותו או להפוך אותו למה שהוא אינו. לא פעם אנחנו מייצרים דרמה, או מלודרמה, מרגש של פגיעה שמתעוררת בנו. אלא שאם נעמיק נגלה שלא פעם הדרמה שלנו מקורה בהיעדר הלגיטימיות הפנימית שאנחנו נותנים לפגיעה. אם אודה שנפגעתי ממשהו, שהושפלתי או נעלבתי, אינני צריכה לנפח את הסיפור ולהעצים את הרגש הזה. איני צריכה לסחוב אתי את הסיפור במשך ימים ולספר אותו לכל מי שמוכן לשמוע. איני צריכה להשתמש בו כדי לקבל סימפטיה, הבנה, חיבה או פיצוי. אני יכולה להרגיש את הכאב ואת העלבון, כמו שהוא, עד שבאופן טבעי הוא ייחלש ויפנה את מקומו למשהו אחר. זה יכול להיות כעס, וגם זה, בתורו, יורגש עד שידעך.
כי בניגוד להתנהגויות, מטבען של רגשות שאין להם קיום או מעמד סופי או בלתי הפיך, או תוצאות שגוררות השלכות על חיינו. הם באים, וכמו שבאו הם גם הולכים. לעתים זה לוקח שניות ולעתים ימים ארוכים, אבל אם ניתן להם מקום ונחווה אותם בדיוק באופן האותנטי שבו הם מציגים את עצמם בפנינו, הם יציפו אותנו כמו גל, ובדיוק כמו גל ידעכו ויניחו לנו לנפשנו. גם אם יתעוררו שוב, הגל עולה וכאשר הוא ממצה את עצמו, הוא גווע מאליו.
יש צורך, אם כן, בתיקון ההצהרה הגורפת שהצהרתי קודם בדבר היות רק תיקיה אחת לרגשות. בעצם, יש מקום לפחות לשתיים: רגש שקיים כרגע, ורגש שהיה ו...פוף, עבר לעולם אחר.
ואז השאלה היא לא אם הרגש לגיטימי, אלא אם יש רגשות שאינני מוכנה לשחרר? האם אני יכולה לזהות את ההתנגדות שלי לאפשר לכפתור ה-delete להילחץ? הוא נלחץ כאשר הוא בשל לכך, אך לי אין כל אפשרות להפעיל אותו. השליטה על הכפתור איננה בידי. מה שכן בידינו זו האפשרות לתת לטבע לעשות את שלו: להסכים לתת לרגש להיות, מבלי לגנות אותו, מבלי לנסות (בלא הצלחה) לגרש אותו או לשלוח אותו לבונקר הפנימי שלנו. גם אם זה מבהיל או מפחיד או מאיים או מאד לא נעים. לתת לו להיות עד... עד שיעלם.
Comments