• יעל לי

סרטונים בעברית על התיאוריה הפוליואגאלית


מה הבאז סביב התיאוריה הפוליואגאלית של סטיבן פורג'ס (1995) ?

התיאוריה מספקת הבנה תיאורטית ופרקטית של מבנה מערכת העצבים האוטונומית שלנו, שאחראית על תגובות אוטומטיות, כמו דופק, קצב נשימה, עיכול וכו', ובכלל זה גם תגובות מגננה מפני איומים חיצוניים. במערכת העצבים האוטונומית מתרחש תהליך של הערכת סיכונים, שפורג'ס קרא לו "נוירוספציה" (תפיסה עצבית). תהליך זה מתרחש באופן לא מודע, ללא הרף, 24/7. תהליך זה מנפיק כל רגע ורגע הערכת מצב אד הוק, שאומרת: "המצב בטוח, אפשר להירגע", או "מצד חירום, נא להתגונן בהתאם". ואז נכנסות לפעולה מערכות ההגנה האוטונומיות, של FIGHT או FLIGHT, או של FREEZE.

התיאוריה מוטמעת בתוך האנליזה הביואנרגטית, ויחד הן מהוות גישה טיפולית שלמה, פסיכואנליטית בחשיבת התוכן שלה, ואנרגטית-ביולוגית, עם הבנה אנטומית-פזיולוגית, ליצירה של דרך טיפולית עמוקה, גופנית-נפשית.

"התיאוריה הפוליואגאלית...הסבירה מדוע פנים נדיבים, או טון קול מרגיע, יכולים לשנות באופן דרמטי את הרגשתנו. היא הבהירה מדוע הידיעה שהאנשים החשובים בחיינו רואים ושומעים אותנו, יכולה לגרום לנו להרגיש שלוים ובטוחים, ומדוע ביטול שלנו, או התעלמות מאתנו, עלולים לעורר תגובות זעם או התמוטטות נפשית. תיאוריה זו סייעה לנו להבין מדוע התכווננות ממוקדת עם אדם אחר עשויה לשלוף אותנו ממצבי בלבול ופחד". כך כותב ואן דר קולק, שספרו החשוב "נרשם בגוף" יצא בעברית השנה. לא רבים יודעים, אבל ואן דר קולק הוא ש"גילה" את פורג'ס ונתן לו במה ב-1999 בכנס על טראומה, והכניס את הנוירולוג עמוק אל תוך התחום החדש המתפתח של טיפול בטראומה.