• יעל לי

על חשיבותו של תירגול

מדוע אנחנו מתרגלים?

ז'ואל מוקסי, מורה צרפתי לאמנויות לחימה, והמורה שלי לסיישין קיטאידו, אומר: "c'est important de savoir pour quoi on fait la pratique" , כלומר: "חשוב לדעת למה אנחנו מתרגלים". ואמנם: מהי הסיבה לתרגל? מהי הסיבה להשקיע זמן ומאמץ, ולעתים גם כסף, בתירגול? מהי חשיבות התירגול?

ז'ואל, כמו המורה שלו קן וואיט, היה מורה שלי לסיישין קיטאידו בתחילת דרכי המקצועית כפסיכולוגית, והשפיע רבות על תפיסת העולם המקצועית שלי. דרך ההוראה שלו והשיטה שהוא מלמד, גיליתי את החיבורים בין הגוף שלי והתהליכים שבו לבין התהליך הפסיכולוגי שעברתי ועודני עוברת, הן כמטפלת והן כאדם.

שאלה זו מלווה אותי כל השנים, וממשיכה להעסיק אותי. מדוע אנחנו מתרגלים? אם המטרה היא לרכוש תובנות ולהעמיק, מדוע אין די בתובנות שאנחנו משיגים בדרך? מדוע לא לדלג מסופשבוע אחד של סדנא לסופשבוע אחר של סדנא אחרת?באותו האופן תמיד הטרידה אותי השאלה: לאחר שהגיע להארה, מדוע המשיך הבודהה לתרגל מדיטציה?  כאשר שואלים אותי באיזה סוג של טיפול אני מתמחה, אני מוצאת את עצמי חושבת: בטיפול באנשים שבילו שנים בטיפול פסיכולוגי, הבינו הבנות חשובות ויסודיות, רכשו מודעות עמוקה לגבי המבנים הנפשיים שלהם, הדפוסים המקובעים שלהם, הסיבות ההסטוריות לכך, ו... חייהם לא השתנו. ההבנות הללו אינן מצליחות לחלחל אל תוך הרבדים העמוקים ביותר ולגרום לחופש, להנאה, לקשר ולגמישות בחייהם.

מדוע זה קורה?

משום שאין די בהבנה.

אין די במודעות מנטלית, מושגית, שכלית או אף רגשית.

מה שמייצר שינוי הוא תהליך של תובנה. תובנה היא הקליק שנוצר כאשר האורגניזם כולו מבין וקולט דבר מה, ברמה העמוקה ביותר, הבנה המחלחלת לכל תא ותא בגוף ובנפש, במקום בו השניים נפגשים.

ועל מנת להגיע לתובנה, יש צורך באימון.

"אימון זה מכה שורש כאשר הוא נעשה כראוי, בהתמדה ולאורך זמן", כתב אבי היוגה המודרנית פטנג'לי. עם האימון אנו הולכים ומעמיקים, וכך גם ההבנה והתובנה שלנו. על כן נדרשת באימון גם עמדה מסוימת: עמדה כמעט מדעית של סקרנות, של התבוננות נקיה, פתוחה. הכל הולך. אין תופעה שאני סוגרת את עצמי בפניה, או לא מוכנה לראות אותה. אין משהו שמתעורר ואני אינני מוכנה לפגוש, שאני דוחה. לעמדה זו נדרשת כמובן מידה גבוהה של כבוד לעצמי, כבוד למה שמתעורר, כבוד לרגשות שעולים, כולל כבוד