שחררי

אנחנו מוקפים במילות באז שלא אומרות הרבה. לא פעם כשאחנו מרגישים לא טוב, נמצא בסביבה מי שאומר לנו: "נו, בחייך, צא מזה", "שחרר", "תרפי מזה". למה מתכוון המשפט הזה? אני מודה שבדרך כלל אין לי מושג. יש לי מושג על איך משפט כזה מהדהד אצלי בפנים, ואיך אני מרגישה כשאני שומעת אותו. זה לא מרגיש נעים. זה מרגיש לי בודד. מרגיש לי שאני לא נראית. לא מובנת. שאני יותר מדי. שאין כח או סבלנות אלי. אני שומעת בזה "אין לי כח אליך ואל מצב הרוח שלך, נו, צאי מזה כבר, שזה יעבור כבר ותחזרי כשאת סבבה".

לפעמים זה מרגיש שזה נאמר לא רק מתוך חוסר סבלנות, אלא גם כדי להקל עלי, להציע לי דרך החוצה. האמת שאם הייתי רואה דרך כזו, סביר להניח שהייתי קופצת עליה. אך לעתים היא לא נראית, או לא ברורה, או לא ידועה, או לא מזוהה. לעתים היא פשוט לא קיימת. אי אפשר להעביר את ההרגשה הלא הטובה, והדבר היחיד שאפשר "לעשות, (אם אנחנו ממש חייבים לעשות משהו) זה לא לעשות ממנה ענין גדול ולחכות שהיא תרפה מאתנו... לעתים אנחנו מרגישים שיש דרך "לשחרר", אלא שאנחנו לא בסדר כי איננו מוצאים אותה. זה כשלון שלנו.

כאשר העמקתי בחוסר ההבנה שלי, הרגשתי את חוסר האונים שכרוך בזה, ועבדתי עם הכעס שהתעורר בי  למשמע אמירות של "שחררי" (פעם היו אומרים "צאי מזה"), קרה משהו חדש, והבנה חדשה התבררה. ואת ההבנה הזו הבאתי למפגש עם גיא (שם בדוי): גיא) הגיע לפגישה מדוכדך. לכתפיו היתה נטיה להיות מורמות קצת, כאילו תקועות באמצעה של תנועה של יניקת אויר בבהלה. היום הן היו מורמות מתמיד. "יש לי בפנים מלחמת עולם", אמר. "אני מרגיש המון דברים קשים שמתעוררים ועולים וצפים על פני השטח". "איזו ברירה יש לך, בעצם", אני שואלת, "חוץ מאשר לשהות עם הקושי?" "הבעיה היא שכשאני נמצא עם הקושי, אני ישר חושב: די כבר עם הרחמים העצמיים האלה, צא מזה!" "ועם איזו תחושה גופנית באה הפקודה לצאת מזה?" "עם כווץ חזק" אומר גיא. "איפה הכווץ הזה הכי מורגש?", אני שואלת. גיא לוקח דקה כדי להשיב. כפי שכבר למד לעשות, הוא מתבונן בגופו, סורק את הגוף אחר תחושות. "בלסת", הוא לבסוף אומר. "אני מוצא את עצמי מסתובב קפוץ שפתיים, ומפרק הלסת שלי פשוט זועק לשמים. או שמרוב שהוא לא זועק הוא פשוט נתקע ונתפס. ואז, כמובן, אני לוקח סיגריה".

על העישון שלו כבר דיברנו. פעולת היניקה מרגיעה אותו, גם אם הניקוטין לא. זה מה שעישון עושה. הוא מאפשר לנשום עמוק, לינוק אויר. למעשנים פעולת העישון היא ההזדמנות היחידה כמעט לקחת נשימה עמוקה. אבל מה שנכנס הוא לא חמצן, ומה שבדרך כלל קורה בנשימה עמוקה – חיבור עם ההרגשות - לא קורה. מן טריק שהעישון מאפשר: ללכת בלי ולהרגיש עם. "איפה עוד הכווץ ברור?" אני שואלת. "בחזה. אני בקושי נושם." "אה", אני אומרת, "מתקפה רצינית של פחד". גיא נאנח, לרגע נפתחת לו הנשימה. "כן", הוא אומר, "פחד גדול. וכל כך לא נעים להרגיש אותו." "ואז אתה מתכווץ, ולא נושם, והפחד כאילו נשאר בחוץ." "אבל אני רוצה", אני ממשיכה, "לחזור לענין הרחמים העצמיים. זה טריקי, הענין של להיות עם הקושי. איך אתה יכול להיות עם חמלה כלפי עצמך, מבלי שתתעורר מיד אשמה על שאתה מרחם על עצמך. זה משהו שלא לימדו אותך. לימדו אותך להיות גבר, להיות חזק, מתמודד, לא לבכות, להתגבר, ובמלים אחרות, להתרחק מן התחושות שלך, מן הגוף שלך. והאמת היא שכשכואב, אז כואב. פשוט מאד. וכל מה שנשאר לנו לעשות במקרה כזה זה לא לצאת מזה, אלא להרפות אל תוך זה."

השאלה של גיא מוכרת לי היטב. לא רק כמטפלת. בתהליך שלי, במשך שנים חויתי תסכול דומה. מסביב כולם אמרו "עזבי", או "נו, די כבר", או let it go, הגירסה הניו אייג'ית העדכנית ל"צאי מזה". אבא שלי אפילו אמר לי פעם בכעס: "למה את לא יכולה להיות כמו אחותך ששמה את הדברים במגירה וסגרה אותה במנעול?!". ולא הבנתי מה זה אומר. רק שמתי לב שזה לא באמת עובד. שהדברים הסגורים האלה לא יושבים שם בשקט.

פרויד אמר שהדברים האלה שעולים ואנחנו לא מוכנים להתיחס עליהם, הם כמו תלמידים שמפריעים בכיתה למרצה ולא מאפשרים לו ללמד. וכשהוא מוציא אותם החוצה מן הכיתה, הם פשוט נעמדים מחוץ לדלת ודופקים עליה בכל הכח, ובכך מונעים לגמרי את התנהלותו של שיעור תקין (ובהקבלה - של מהלך השיעור של חיינו: חיים של יצירה וביטוי והנאה וקשר). 

מתסכל, לא? עד שהבנתי דרך התהליך הפרטי שלי, ש"לעזוב את זה", זה לעזוב את ההתנגדות שלי ל"זה". מה שלא יהיה, "זה": צער, כעס, קנאה, זעם, כאב; כל הרגשות האלה שאנחנו לא רוצים להרגיש. והתגובה האוטומטית שלנו היא להתכווץ, להתרחק מהן, ולא להסכים להרגיש אותן. לדחוף אותן אל תוך מגירה. ואם אפשר, לזרוק את המפתח הרחק ככל שאפשר.

אבל אפשר גם אחרת. בתהליך הריפוי אנחנו לומדים להרפות לתוכן. זה לא אומר שצריך לקפוץ על הסוס המשתולל ולהחריף את הפאניקה שלו, אבל אפשר לשהות אתו, ללטף אותו, להיות רגועים שם, ולהראות לו שהעולם לא מתמוטט. לא מהכעס שלו, לא מהקנאה שלו, לא מהסערה שלו. ממש כמו תינוק. "מה שלא עשו בשבילך פעם", אני אומרת לגיא, "אתה יכול ללמוד לעשות לעצמך." "איך?", הוא שואל. "אה", אני אומרת, "זה דוקא החלק הפחות קשה. שים יד על המקום המכווץ, ונשום לתוכו. לא נשימה מאומצת, לא בלהכריח, כי זו רק ברוטאליות נוספת, ולפעמים זה כל מה שאנחנו מכירים. אבל אנחנו רוצים ללמוד משהו חדש, לאפשר לגוף להכיר דרך חדשה של רכות, של הרפיה". "שים עכשיו", אני מציעה, "יד על החזה שלך, ופשוט אפשר לה לשהות שם. היא כבר תעשה את העבודה." גיא, מניח את יד ימין על החזה, והיא מוצאת את דרכה לנקודה שבדיוק מעל ללב. שם היא נחה. וגיא אתה. ואני אתם.

יושבים, נושמים ברכות, נשימה טבעית. ולאט לאט הכתפיים מרפות ונרגעות, ולאט לאט החזה מתחיל לזוז, והאויר מצליח להגיע אליו פנימה, ולהרעיד את השרירים התפוסים שם. תפוסים מאז קדמת דנא, מאז ינקותו של גיא, שאז החליט הגוף שלו שזה יותר מדי גם לחיות וגם להתמודד עם הדברים וגם לנשום ולהרגיש אותם. אנחנו יושבים יחד, והלסת של גיא מאפשרת לעצמה להרפות לרגע. וכשהמחסום בלסת ובפה ובעורף מרפה מעט, נפתחת הדרך לדמעות. ולאט לאט החזה של גיא מאפשר לעוד אויר להיכנס, והפה שלו מתחיל לרטוט. "משהו קורה לי", הוא אומר, מבוהל. "זה בסדר", אני אומרת, נשארת רגועה, "אתה ואני פה עם מה שקורה לך, ובוא נסמוך על זה שמה שקורה זה שהגוף שלך מרפא את עצמו. בוא נסמוך על התהליך שקורה."

וכשהוא מאפשר לעצמו להרגיש את הרטט בפה, ואת התנועה בחזה, הבכי מתגבר, ועמו נפתח הפה וקולות של יבבה מגיחות ממנו. יבבה עתיקה, שמחכה שם כבר שנים, מחכה עד שמותר יהיה לה להישמע. שיהיה מי ששומע. וככה אנחנו יושבים דקות ארוכות, וגיא, שלראשונה מזה שנים בוכה, מוצף בזכרון ילדות מוקדם. הוא נפצע בברכו ובכה, ואמא שהיתה טרודה עם אחיו הקטן, רק אמרה בהיסח הדעת "עוד מעט זה יעבור, זה לא נורא". כשהמשיך לבכות, הטון שלה הפך חסר סבלנות, קשה, ביקורתי. "למה אתה בוכה כל כך הרבה", גיא נזכר שאמרה. והזכרון הזה שוטף את גיא, והדמעות שוטפות אותו, וגיא פשוט מרפה לתוך מה שקורה. לא נלחם, לא מתאפק, לא מחזיק, גם לא מלבה. פשוט נותן לתהליך לקרות.

זמן רב ישבנו כך, נושמים יחד, והגל ששטף דעך והלך, עד שנחלש. כמו שקורה לגלים בסופו של דבר, אם אין שובר גלים שגורם להם להתנפץ. "בוא תרגיש קצת אל תוך הרגלים שלך", אני מציעה. אנחנו קמים, וגיא מאפשר לגוף שלו להרגיש את משיכת האדמה שתחת רגליו, ושוב, רק מאפשר לגוף לעשות את מה שהוא יודע אבל שכח, להרפות אל כח הכובד. "הגיע הזמן לסיים להיום", אני אומרת, וגיא נאנח, "את יודעת, נעים לי עכשיו בגוף, אבל גם יש לי הקלה שזה נגמר. כי אני יודע שיש שם עוד הרבה שצריך מוצא, וכשזה קורה זה כל כך לא נעים". "אני יודעת" , אני אומרת. וזה נכון, אני באמת יודעת. מעצמי. ולומדת את זה כל פעם מחדש. לומדת ש"שחרר", זה לשחרר אל הגוף. "לצאת מזה" זה להיכנס אל תוך הגוף. "הגוף שלך יודע איך עושים את זה", אני מזכירה לו. "ממזר, הגוף הזה שלי", צוחק גיא, "איך כל השנים הוא ידע את זה ולא אמר כלום." והצחוק שלו עמוק וחי ונושם.