Search Results

התחלנו. היום היתה הפגישה הראשונה. נפגשנו. כמה נשים ומנחה. גם אשה. קצת מבוכה, לא מכירות עדיין, יש איזו חויה של זרות, של חשש, של אי ודאות. מערכת העצבים שלנו זקוקה לודאות , והתחלות הן ענין שמגרה חרדה, חוסר ביטחון, חשש, ומקומות ועניינים לא סגורים שלנו. פגיעות. התחלה היא מגנט לפגיעות. קבוצה חדשה היא מגנט לפגיעות. יהיה לי מקום כאן? למשהו חדש? או שגם כאן יתשחזר הסיפור שלי, של יוצאת הדופן, הזאבה הבודדה, הלא מובנת או זאת שעובדת נורא קשה כדי שיהיה לה מקום, להיות מקובלת? קבוצה חדשה היא כמו משפחה חדשה, נוגעת במקומות הכי עמוקים שלנו. והיא מגנט לפגיעות. גם שלי. האם אוכל לייצר מרחב מוגן, בטוח, פתוח ומאפשר? מזמין לפתיחה העדינה שכולן כל כך צריכות ומחכות לה? האם הן יתנו מספיק צ'אנס עד שהקבוצה תיווצר, עד שהמנועים יתחממו ונוכל באמת להגיע, לנכוח בפגישות? האם האוירה בהתחלה תהיה מספיק טובה ומיטיבה, כדי להבטיח שכדאי להמשיך? האם אוכל אני - שגם לי יש פגיעויות, ופציעות - לייצר מרחב מיטיב, בטוח ומגדל? בפגישה היום סיפרתי להן על האמבה. כמו שבפיסיקה לומדים על עולם הטבע מהיחידה הקטנה ביותר, האטום, כך אפשר ללמוד על החיים מהיחידה החיה הקטנה ביותר: חד תא. רייך עשה את זה, הוא הסיק על החיים בכלל ממחקרים שנעשו על חד תא: אמבה. קחו רגע כדי להתבון בלינק הזה של אמבה חיה. שימו לב בוידאו לתנועה שלה. התנועה החיצונית היא סוף הסיפור. המקור של התנועה הוא בתוכה, בתנועה של הפלסמה שבתוך גבול התא. הגבול של התא מגיב לתנועת הפלסמה. התקרבות או התרחקות, התרחבות או התכווצות, כולן תגובות לתנועה פנימית. והתנועה הפנימית הזאת? מה מניע אותה? מה קודם לה? האם מוטיבציה? או "רצון"? להתקרב? להתרחק. האם יש צורך בתודעה שמחליטה על זה, כמו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו? רייך היה רופא, ביולוג, ושאב את התשתית לתיאוריה הפסיכואנליטית שלו ממחקרים שנערכו במדעי החיים, וחלק מהם נערכו על ידי שני חוקרים גרמנים, הרטמן ורומבלר, שחקרו (בנפרד) את האמבה, את החד תא הבסיסי של החיים, וגילו שהאמבה ללא הרף נעה. היא בתנועה מתמדת של התרחבות והתכווצות: פלסמה נודדת מליבת התא החוצה, ופלסמה חוזרת מהפריפריה אל המרכז. כל הזמן. בתנועה פעימתית. כמו שהלב פועם. כמו שהריאות מתכווצות ומתרחבות בתנועה פעימתית. כמו שתינוק קטן מתעורר לאכול ולנוע, ומתכנס חזרה לשינה. תנועה פעימתית היא תנועת החיים הבסיסית של החיים. ואם האמבה פוגשת במהלך ההתרחבות שלה איזו סיכה שפוצעת אותה, או מסכנת אותה, היא תכווץ את גודל התנועה הפעימתית שלה, כדי להימנע ממגע דוקר. היא תקטין את טווח ההתרחבות שלה, ובפעימות הבאות תימנע מלהתרחב באותה מידה, משך זמן מה. לאחר מכן תשוב ותנסה להתרחב שוב. אם הסיכה איננה, היא תשוב ותתרחב ותתכווץ באותה מידה בה היה לה חופש תנועה לפנים. התנועה שלה תתחדש, על כל גודלה. אבל אם הסיכה עדיין שם, התנועה של האמבה לא תשוב ותתרחב. וכל עוד הסיכה שם, התנועה שלה תהיה מצומצמת יותר. ואם הסיכה תישאר שם למשך פרק זמן ממושך, מה שאנחנו מכנים בפסיכולוגיה "כרונית", תגובת הצמצום תהפוך גם היא כרונית, כלומר קבועה. מתמשכת. ומהי סביבת התפתחות של יונק אנושי קטן, אם לא סביבה כרונית? כ"א מאתנו גדלה בסביבה שאיפשרה תנועה מסוימת, עודדה ואיפשרה התרחבות מסוימת, והיו בה גם "סיכות" קבועות שפגשו את האורגניזם המתפתח שהיינו. בין אם זאת ביקורתיות של אחד ההורים, אגרסיביות מצד אח, פולשנות מצד אמא או כעסנות מצד אבא? הללו הן סיכות שהאורגניזם החי פוגש באופן כרוני, באופן יומיומי, מאפיין, קבוע, והתנועה שלו מגיבה לדוקרנות של האיכות הזאת בצמצום. כך פועל טבע החיים. טבע החיה. וטבע האדם. בעוד אני מספקת את התשתית התיאורטית הזאת לכל המפגשים שלנו, לכל מה שאנחנו הולכות לעשות בפגישות שלנו, באחווה הנשית שלנו, בסיסטרהוד שלנו המתהווה, כל אחת פוגשת את ההסטוריה שלה ואת הדקירות הכרוניות שלה. אני יודעת שזה קורה כי יש פתאום המון תנועה בחדר. רואה אצל חלק מהנשים גלגלים נעים בתוך הראש, אצל אחרות תנועה בגוף, אי שקט שמבקש לזוז, או כמיהה לתנועה מסוימת, אולי צמצום, אולי של רגש שמתעורר. רגש הוא התרחשות גופנית-נפשית. לא רק משהו מנטלי. הוא תמיד נמצא גם בגוף. רק שלא תמיד אנחנו מבינות או יודעות לקרוא את זה, להרגיש את זה. לא תמיד אנחנו מדברות את השפה שבה הגוף מדבר. וזה מה שאנחנו הולכות לעשות כאן: ללמוד את השפה שבה הגוף מדבר אתי. ולאפשר את המיכל האנושי המופלא, שיהיה מספיק בטוח ופתוח, מזין ומכיל, אמיתי וחי, שבתוכו תוכל האמבה שאנחנו להתרחב בחזרה, ולחדש את התנועה שלה. חידוש התנועה המנטלית, של החשיבה, של הסקרנות, של הרצון הברור, של היכולת לגייס מוטיבציה, כל צמצום בה גם הוא תופעה של צמצום אמבי…. חידוש התנועה של אהבה, אהבה לאחר.ת, לב שפועם באופן פתוח וחי, מעז להיפתח ולהרגיש, מעז להיות פגיע ונוכח, היא התרחבות עמוקה מאד של הגוף והנפש. חידוש התנועה המינית, היכולת לחוש עונג עמוק תלויה במידת החופש שיש בגוף שלי לתנועה פעימתית גדולה, פתוחה, פועמת וחיה. איזו משימה. משימת החיים של כולנו, לא? והקבוצה שלנו, קבוצת הנשים, היא מיכל שבו נחפש את הדרך של כל אחד מאתנו לחידוש התנועה שלה, התנועה הגדולה, המלאה, החיה שהיתה לנו, לפני שקרה לנו מה שקורה לנו… התחלנו.

מה הבאז סביב התיאוריה הפוליואגאלית של סטיבן פורג'ס (1995) ? התיאוריה מספקת הבנה תיאורטית ופרקטית של מבנה מערכת העצבים האוטונומית שלנו, שאחראית על תגובות אוטומטיות, כמו דופק, קצב נשימה, עיכול וכו', ובכלל זה גם תגובות מגננה מפני איומים חיצוניים. במערכת העצבים האוטונומית מתרחש תהליך של הערכת סיכונים, שפורג'ס קרא לו "נוירוספציה" (תפיסה עצבית). תהליך זה מתרחש באופן לא מודע, ללא הרף, 24/7. תהליך זה מנפיק כל רגע ורגע הערכת מצב אד הוק, שאומרת: "המצב בטוח, אפשר להירגע", או "מצד חירום, נא להתגונן בהתאם". ואז נכנסות לפעולה מערכות ההגנה האוטונומיות, של FIGHT או FLIGHT, או של FREEZE. התיאוריה מוטמעת בתוך האנליזה הביואנרגטית, ויחד הן מהוות גישה טיפולית שלמה, פסיכואנליטית בחשיבת התוכן שלה, ואנרגטית-ביולוגית, עם הבנה אנטומית-פזיולוגית, ליצירה של דרך טיפולית עמוקה, גופנית-נפשית. "התיאוריה הפוליואגאלית...הסבירה מדוע פנים נדיבים, או טון קול מרגיע, יכולים לשנות באופן דרמטי את הרגשתנו. היא הבהירה מדוע הידיעה שהאנשים החשובים בחיינו רואים ושומעים אותנו, יכולה לגרום לנו להרגיש שלוים ובטוחים, ומדוע ביטול שלנו, או התעלמות מאתנו, עלולים לעורר תגובות זעם או התמוטטות נפשית. תיאוריה זו סייעה לנו להבין מדוע התכווננות ממוקדת עם אדם אחר עשויה לשלוף אותנו ממצבי בלבול ופחד". כך כותב ואן דר קולק, שספרו החשוב "נרשם בגוף" יצא בעברית השנה. לא רבים יודעים, אבל ואן דר קולק הוא ש"גילה" את פורג'ס ונתן לו במה ב-1999 בכנס על טראומה, והכניס את הנוירולוג עמוק אל תוך התחום החדש המתפתח של טיפול בטראומה.

1. ההסטוריה חוזרת... כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, התפרנסתי מעבודה עיתונאית בדסק המזרח תיכוני של רשת טלויזיה אמריקנית. ב-1991, כשנהיה ברור שמלחמה הולכת ומתרגשת עלינו, הבינו ברשת שמלחמה זה דבר מסוכן, ושצריך לסקר אותו, אבל יותר מזה – להיזהר ממנו. שריינו לנו עשרות חדרים בהילטון ושרתון ירושלים, לנו ולבני המשפחות. היתה שם נדיבות גדולה ואיפשור גדול לפחד. כי זה היה הדבר הכי ברור שהיה שם. פחד. יותר מאשר סקרנות ואפילו חובה עיתונאית. את שבועות הסקאדים הראשונים שידרנו מן הבטחון של אולפני הבירה בירושלים. מסיכות הגז, אגב, לוו אותנו בכל בוקר מן המלון אל האולפנים. אחרי ימים ספורים של מתקפות טילים, הבנו את הפרינציפ וה"תירגולת" השתנתה. מעתה, עם הישמע "נחש צפע", במקום לרדת אל  המקלטים יצאנו אל מגרש החניה ומיהרנו אל הרכבים, בהם היו מותקנים סקאנרים המכוונים לתדרי המשטרה. זו היתה הדרך שלנו להצטרף לחויית הנפילה. וגם כאן  – ממרחק בטוח. הצטרפות מסוימת. סוג של. הצטרפות של ידיעה. ידיעה מתוך שמיעה. שמיעה לא את הבום, אלא את הסקאנר.  מן הבטחון הגמור של מכונית וולוו שעליה מדבקת "עתונות" במגרש החניה של מה שהיה אז הילטון ירושלים. כך חוינו את המלחמה. אלו, אגב, היו גם התנאים של כתב הטלויזיה המהולל שדווח לרשת בהתרגשות על סקאדים ונפגעים ובתים הרוסים. כתב שטח, קראו לזה אז. כתב מלחמה. בכתבות שלו שילבנו תמונות אמיתיות משדה הקרב התל אביבי-רמת גני, שצילמו מי שנשארו בשטח, שני צוותי צילום מקומיים. ישראליים, זאת אומרת. הללו העבירו אלינו, לאולפנים בירושלים, תמונות טריות של פגיעות סקאדים, בטכנולוגיה הבטוחה של מיקרוגל. רחוק ובטוח. הכתב מעולם לא חווה מתקפת סקאדים תל אביבית, אלא תמיד מן הבטחון של ירושלים. כתב שטח, קוראים לזה? בשבוע השני למלחמה, באו לירושלים לבקרנו חברים מהשפלה. זוג חברים, מהתקשורת גם הם, שנשארו בביתם שבגבעתיים. הסקאדים של רמת חן היכו קרוב מאד למרפסת ביתם. כאשר נשמעה האזעקה באמצע האנטרקוט במסעדה של הילטון ירושלים, מיהרו לעלות לחדרנו המבוטן, ואילו אנו, כהרגלנו, יצאנו החוצה למגרש החניה לסקאנרים. כאשר עלינו לחדר כחצי שעה מאוחר יותר, מצאנו את זוג החברים שלנו יושבים על המיטה בחדר המערבי שלנו, עטויים מסיכות גז, רועדים מפחד. כולנו חוינו את אותה המציאות, אך החויות שחוינו היו שונות בכל מובן אפשרי. החויה שלנו , העתונאים, שאמורים לדווח על הדרמה של המלחמה, היתה נינוחה, ודאי נוחה. רגועה, אפילו, תסלחו לי, פילוסופית משהו. כשירדנו לת"א שלושה שבועות מאוחר יותר, לאחר שגם ברשת הבינו את האבסורד של דווח מרוחק, כבר נרגעו כל הרוחות, וגם בבית מעריב, שם ישבנו, לא טרחנו לשים מסיכות גז. אז כבר הצטרפנו לקוליות התל אביבית של הקופצים על הגגות לראות את הנפילות. צו השעה, הקוליות הזו, למי שזוכר, היתה דרך ההתמודדות השכיחה ביותר בתל אביב של אותם ימים. מנגון הגנה של היפוך תגובה, יש שיאמרו, מפני האימה. אם לא נוכל למנוע אותה, אולי נוכל לפחות לצחוק עליה. מה הרחיק רבים כל כך מאיתנו מהחויה? מה גרם לנו, כאנשים, להגיב לחויה חזקה, אולי חזקה מדי, במנגנונים שהודפים את המציאות? בין אם זו הכחשה או הדחקה או כעס או היפוך תגובה או כל דבר אחר שמתעורר, ולא מאפשר לנו לחוש אימה. פחד. פחד מוות. אותו גורם, אולי, שמגביל את יכולת ההזדהות של התל אביבים עם השדרותיים והמטולאים, אותה הזדהות מוגבלת וכל כך מקוממת, "בועתית"? 2. אנחנו בשוק? מה לא מאפשר לנו להיות מקורקעים במצב הזה? לחוות את האימה, את הזעזוע, את הזוועה שנחוית במטולה, בצפת, בעיטא א שאב ובביירות. את האלימות. את השנאה. את הטרוף. האם אנחנו בשוק? האם אנחנו, בעורף האמיתי של המלחמה הזו, מוכי הלם קרב? האם זה מנגנון של שימור עצמי שמגן עלינו מפני זוועות? האם מה שקורה פשוט מכניע את יכולת ההכלה שלנו, ונותר מחוצה לה, מנודה? מרוב מגוון של דעות נחרצות ("כנסו בהם!" צווחים מן הימין  ו"פושעי מלחמה!" צועקים מן השמאל), מה אנחנו מרגישים? חווים? 3. איך מרגישים? כשאני יושבת עם עצמי ומאפשרת לעצמי רק להרגיש, מה שעולה זה: הסרעפת שלי מרגישה לא נעים, לא נוח, כאילו מחזיקה כדור דחוס של חומר מתכתי. הבטן שלי עולה ויורדת במהירות, עליות וירידות שטוחות. החזה שלי מרגיש מכונס, מכווץ, כאילו מגונן על הלב. אני עטויה שריון. שריון הגנתי. וכשאני קולטת שזה מה שקורה לי, אני נושמת אל החזה. מאתגרת את ההחזקה השרירית על ידי תנועה של אויר נכנס, אויר יוצא. השרירים הפקטורליים המכווצים של החזה נמלאים בחמצן. הם מתחילים להתעורר לחיים. אני שמה לב שהלחי שלי נרטבת. ירדה לה דמעה. ועוד אחת. ויחד עם הדמעות גם הסרעפת שלי מתחילה לנוע, במן קפיצות קטנטנות, עצבניות. כמעט הייתי אומרת לרקוד. ריקוד כמו שרוקדים על גחלים, קפיצי, פתאומי. מעליה הלב שלי מפרפר לחיים, ואני מרגישה. אני מרגישה. מרגישה פחד. בחדר העבודה שלי בתל אביב אינני פוחדת על עצמי. מה שמתעורר זה פחד עמוק, פחד של "מה יהיה כאן". פחד של מה יהיה אתנו. מה יתפתח מאתנו אם הכוון הזה ימשיך.  ואימה. האימה של התמונות מן הצפון . האימה של החיילים שנהרגו. האימה של אמא שהבן שלה לא יחזור. האימה של אמא שבנה שם כעת, והיא לא יודעת איפה, ומה הוא עושה, ואם הוא בטוח. האימה של אמא ביירותית שהילד שלה נמחץ מול עיניה כשהבנין בו היו התמוטט. אימה של אמא היא אימה של אמא. האימה של הילדים במקלטים. האימה של תינוקת צפתית שהגיחה מתחת לשולחן אחרי שהטיל חדר את חדר האוכל, הגיחה רק כאשר אבא ואחיה הגיעו אל המטבח שם היתה עם אמא. האימה של תינוקת בעיטא א שאב שכבר שבועות לא ישנה, חשופה לרעמים ולעשן ולהרג, בלי מקלט. האימה מן העוצמה של מה שקורה כאן. אני מרגישה. מרגישה כעס. כעס על הטרוף הכולל. על שהם שונאים אותנו. על שהם לא מתגברים על העובדה שאנחנו כאן ומתמסרים לעסק של לחיות, של לגדל ולגדול, של להתפתח. על שאנחנו עושים מעשים קשים. על הבורות ועל הפחד שמנהלים את העניינים. על שיש הם ויש אנחנו. על העיתון הנפוץ שמפיץ ברבים את השנאה של העורך שלו שכותב שאין לו בעיה להיות פחות מוסרי בעיני עצמו, ושימותו חפים מפשע שלהם. שלהם ולא שלנו. האבחנה הזו מזעזעת אותי. זעזוע. כעס. אימה. זה מה שמתעורר כשאני מרגישה. ולרגע הרגשות מציפים אותי. ואני מרגישה שהנה אני טובעת. עוד רגש אחד ולא אעמוד בזה יותר, ואפרוץ גם אני בקריאות נלהמות, מן הסוג שאנחנו מוקפים בהן. והדופק מואץ, והלחי רטובה לא רק מדמעות אלא גם מזיעה קרה ששוטפת. רגע של פאניקה. בלתי נמנע. זה באמת מטורף. המציאות מטורפת, האם להיות בה זה גם להשתגע? והמלים בהן אני משתמשת כאן? זוועה, אימה. מלים קשות. האם הן לא מחמירות גם הן את המצב? תורמות לפאניקה? להתיחסות המלודרמטית אל המציאות הדרמטית? להעצמה שכולנו עושים כאן של הדברים? ואז נאלצים להסתתר מאחורי מנגנוני הגנה שמשמרים את היכולת שלנו להכיל את הכל? המחויבות שלי כרגע היא לשלום שלי. לנשימה שלי. למציאות שלי. להיות שם. להרגיש. לתת לדברים לקרות, ולהישאר שם, כמו עדה נאמנה, שלא מפנה את המבט. אני כאן. אני כאן. והנשימה שלי, כשאני נותנת לה, נאמנה כתמיד, מחזירה אותי לשקט יחסי. 4. שקט בין סערות ועם השקט שוככת הפאניקה. ועולות שאלות: האם אני יכולה לדבר על מלחמה במונחים רגילים? שאוכל להכיל? האם אני יכולה להיות בשקט יחסי וגם נוכחת? להיות בתוך המציאות מבלי להיות מוצפת? מבלי להתחבא מאחורי ציניות ושנאה? וכשמגיע גל של אימה לתת לו לשטוף אותי? וכשהוא שוטף אותי האם אני יכולה פשוט לתת לו, מבלי להתנגד, להתכווץ, להתגונן? לתת לו לשטוף אותי, ולדעת שזה יעבור? האם אני יכולה להישאר מקורקעת בסערה? האם אני יכולה להשאיר את הלב שלי מרגיש? האם אני יכולה? האם אני? האם?

תוך המציאות המורכבת שלנו, אני מוצאת עצמי קצת אבודה. אבודה בים של דעות נחרצות, של אידאולוגיות ברורות, של הכרזות מוכנות-מראש, כמעט רפלקטיביות, שנשלפות כמו אוטומט בכל הזדמנות, שוצפות אמת אחת מוחלטת: צריך להיכנס בהם, צריך לצאת משם, צריך לחסל אותם, ולהראות להם, צריך להיזהר וצריך וצריך...ונדמה שכולם יודעים: למה זה קורה, איך להפסיק את זה, ובעיקר איך זה יתפתח. מה הדרך. יש דרך אחת והנה היא, המתכון לפניכם. כל מה שצריך זה להיצמד להוראות... ואילו אני לא באמת יודעת. לא באמת מבינה מה קורה. כן, יש לי הבנה הסטורית מסוימת, גם אני שומעת את אהוד יערי וגיא בכור, קוראת את אלוף בן ואת ארי שביט, ובכל זאת, אני לא באמת מבינה מה קורה פה. המחשבות שלי הרבה פחות ברורות לי מההרגשות שלי. אני יודעת שאני מרגישה לא טוב עם מה שקורה, אבל זה לא מיתרגם לפעילות מוחית נמרצת ולדעה שמתגבשת.  טוב, זה לא לגמרי מדויק. יש לי דעה שקשה לי לפקפק בה, על הדרך בה דברים נעשים פה. על הדרך עצמה. על דרך האלימות. על דרך הנקמה. על דרך ה"יותר": הם היכו בנו, אנחנו נכה בהם יותר, וזה מה שיעזור. על הדרך שמבוססת על "אנחנו" ו"הם", על חלוקה כל כך ברורה שאני לא באמת יכולה להבין. באותה מידה שאינני יכולה באמת להבין מה עובר על תושבי הצפון כעת. בין אם הם במקלט בגלות מביתם, או שהם יושבים בביתם, כלואים בתוך האיום המתמיד, שלא לדבר על האבדן, על השכול. טוב, אז יש לי דעה ויש דברים שאינני מבינה. כמו כולנו כאן. ובתוך המציאות הזו, שמרגישה לי בעיקר מטורפת, אני פונה פנימה, אל המציאות הפנימית שלי, אל המקום בו נמצאים הבלבול ואי הודאות: בתוך הגוף שלי. איך, אני תוהה, אני יכולה לקבל מעט בהירות בזמן הזה? וכרגיל, מה שמציע לי בהירות זו הנשימה שלי. היא תמיד שם. טוב, בינתיים. אבל כל עוד אני כאן, היא כאן. נאמנה כתמיד. אויר נכנס ואויר יוצא. את זה אני יודעת. החזה שלי עולה והחזה שלי יורד. את זה אני יודעת. הבטן שלי יוצאת והבטן שלי נכנסת. את זה אני יודעת. הנחיריים שלי מתרחבים ומרפים. את זה אני יודעת. האויר חולף על פני פתח האף שלי. קריר כשהוא נכנס. חמים כשהוא יוצא. את זה אני יודעת. האם אנחנו יכולים לעשות שלום באזור הזה? אני לא יודעת. אני רוצה לשאול שאלה קטנה יותר: האם אני יכולה לעשות שלום עם עצמי? לחוות שלום? מה זה שלום? לעשות שלום זה להיות, באמת להיות, עם מה שיש בתוכי עכשיו. עם העושר של הרגשות שמתעורר. עם הרגשות הקשים שאני לא אוהבת להרגיש. אני לא אוהבת להרגיש שנאה. אני לא יודעת לאהוב את השנאה שלי. אני לא אוהבת להרגיש פחד. האם הפחד הוא אויב שלי? או שאני יכולה לחיות אתו בשלום? איך עושים את זה? וכשאני חוקרת את השאלה הזו, אני מפסיקה להתכווץ אל מול הרגשות האלה, ומתחילה להיות סקרנית לגביו, להציץ פנימה וללמוד אותו.  איפה אני מרגישה את השנאה שלי? הלסת שלי נעולה. השריר בצידי הלסת בולט. מוחזק.  תנועה של נשיכה מוחזקת שם? אולי של צעקה? אני לא יודעת לאהוב את השנאה שלי. אני לא "אוהבת בפקודה!", זה לא עובד ככה. אבל אולי אני יכולה ללמוד לכבד אותה? כמושא לימוד שלי. אולי בשבילי לעשות שלום זה לא לאהוב, אלא לכבד. לאפשר. ממילא זו המציאות. אולי אפסיק להילחם בה ואתחיל לחקור אותה, להתבונן בה? התבוננות נקיה, אמיתית, סקרנית? והמציאות שלי?המציאות שלי עכשיו היא של החזקה בבטן. החזקה עמוקה, חזקה. בשבילי לעשות שלום עכשיו זה לעשות שלום עם הבטן שלי. להרגיש את ההחזקה שלה. ורק להיות אתה. זה לא נעים. לא, זה לא נעים בכלל. מי אמר שלעשות שלום זה תמיד כל כך קל? הבטן שלי, הממזרה, לא מחוייבת לשלום הזה בחזרה. אין לי חוזה אתה שכשאני באה לקראתה גם היא באה צעד לקראתי. היא לא פרטנרית במלוא מובן המילה. אני לבד כאן. אבל נחושה. מתבוננת. לומדת. מקשיבה. הנשימה שלי רדודה. אני עושה שלום עם הנשימה שלי. עם כל נשימה אני עושה שלום. שלום עם עצמי, שלום עם ההחזקות שלי, שלום עם הפחד שלי, שלום עם השנאה שלי. בזמנה החופשי, כשזה יתאים לה, ולה בלבד, הבטן שלי מרפה במעט. והלסת משתחררת במעט. אין לי שום שליטה על מתי ואיך זה קורה. אני רק יודעת שכאשר אני מחוייבת לשלום, בסופו של דבר אני מכניעה את ההחזקות שלי. מכניעה אותן בנועם. ברכות. כי גם הן רוצות שלום, הן רק כל כך לא יודעות איך עושים את זה. אנחנו לומדות ביחד.

"אני שמנה ודוחה" אמרה שרית (שם בדוי) והתישבה. חלצה נעלי עקב שפיציות, עיסתה את כפות הרגלים. "מה יהיה אתי? למה אני לא מצליחה לשלוט בזה?". "בולמוס קשה?" אני שואלת. "אכזרי במיוחד", היא עונה. "עם כל החגיגה: עם השנאה העצמית, עם הבחילה של אחר כך, מעורבבת בהרגשה הנעימה הזאת של המלאות מבפנים. עם הקללות, עם הקולות החזקים של "מגעילה", ו"פרה", חגיגה שלמה." אנחנו מכירות את החגיגה הזאת. עם הקולות שלה. הם מלווים אותה כל חייה. שרית היתה יצור מקסים, מרגע לידתה. יוצאת דופן ביופי שלה, עוצרת נשימה ממש. לא היה לה החופש שיש לילדות קטנות להשתולל ולהתפרע ולהגיד מלים מלוכלכות ולהיכשל ולא להשיג את מה שאמא ואבא אומרים שחשוב. שרית לא היתה שייכת לעצמה. היא היתה הצעצוע של אמא ואבא. מקור גאוותם. המוצר המוצלח שלהם. הגוף שלה, הכי פרטי, לא היה שלה. היומיום שלה היה תצוגת אופנה. תהיי יפה. תשתקי. אז זה לא נוח, אז מה? זה יפה. ואז הגיע גיל ההתבגרות. והגוף היפהפה הוצף הורמונים ובליטות נשיות, עגולות. הוא השתנה, ופתאום היתה לו דעה משלו: מתנפח שם, מתעצב פה. כבר לא כל כך ממושמע. אמא זעמה, והתעקשה להמשיך להלביש את שרית בסגנון קוקיות אדומות. אבא, לעומתה, פשוט לא ידע מה עושים עם זה. פתאום יש לו עוד אשה בבית, וכל כך יותר יפה צעירה עסיסית טריה עגולה חלקה וסקסית מאשתו. כל מה שהוא רצה היה להחזיק את הגוף הצעיר ולהרגיש את החום שלו, את התנועה הצעירה והחיה שבו. וכל מה שיצא ממנו היה ביקורת וכעס. התסכול שלו הוביל אותו הלאה מקשר עם שרית, בבחינת ענבים חמוצים אולי. הנפילה מכס הנסיכות אל הביב היתה קשה, מכאיבה, ובעיקר משפילה. לפתע דחויה, שום דבר שעשתה לא היה מספיק טוב, היא לא הפסיקה לאכזב את ההורים, וכמובן את עצמה. את המשיכה של אבא אליה הרגישה, ונבהלה נורא. אם זה מה שקורה לי כשאני הופכת מילדה לאשה, משהו בה החליט, אז אני לא רוצה להיות אשה. את תהליך ההתעגלות ההתקמרות והנשיות אי אפשר היה לעצור, אבל אפשר היה למסך אותו, להסתיר את הגוף המיני תחת מעטה של שכבת מגן, שהותירה אותו פחות חשוף, פחות נשי, וכן, גם פחות מרגיש ופחות חי. הקילוגרמים המשיכו להיערם, והשומן הילדותי של גיל ההתבגרות, שבדרך כלל משיל את עצמו כמו נשל נחש וחושף גוף מיני, בסביבות גיל 20, לא ויתר. הוא המשיך להתעבות והפך שריון שעטף את הגוף של שרית מכף רגל ועד ראש. כל עצמות הגוף, הצללית הנשית, הוחבאו תחת השומן. עוד ועוד, הנה נעלמו הקרסוליים, והנה הלכו המרפקים, והנה נעלמו להן גם עצמות הבריח, שהקימור שלהן שנראה במחשוף מעורר לא מעט גברים. הבטן ואבר המין נעטפו והפכו נגישים פחות, מורגשים פחות, קיימים פחות בשביל שרית. עתה כבר לא היתה מרכז תשומת הלב, והעיניים שפעם היו פוצעות הופנו למקומות אחרים. העולם הניח לה. היא הצליחה להפוך את עצמה שקופה. בתוך השקיפות הזאת היה כאב על הדחיה ועל ההשפלה, ובתוכה הלכה והתגבשה תחושת הגועל מעצמה. השנאה העצמית בולמוסי האכילה בלילות הוו הצדקה לכך שקראה לעצמה דוחה, חלשה, סמרטוט. את בעלה הכירה בצבא, כשהיופי שלה היה עדיין בחוץ. הוא מאוהב בה עדיין, היא לא מבינה למה, היא כמעט בזה לו על זה. אבל הוא עדיין חושק בה, ומסתפק בפרורים המיניים שהיא זורקת לעברו פעם בשבוע, בששי בערב, כדי לתחזק את הקשר, שלא יברח. לא שבא לה, לא שהיא מרגישה מינית או נחשקת, היא אפילו גם לא מרגישה כבר משיכה אליו, אחרי 20 שנה מי כן מרגיש? ובכל זאת, היא שומרת בדיוק של שעון על המפגש של ששי בערב. זה בדרך כלל נעים לה, אבל לא משהו שצריך להתרגש ממנו. וודאי לא משהו שלא היתה מוותרת עליו. בשמחה היתה מוותרת. המפגש השבועי עם המשקל שלה, עם המימדים העצומים שהאגן שלה הגיע אליהם, עם הזרועות הנפולות, הכבדות, עם הצלוליטיס בירכיים ומאחורי הברכיים. אלהים, איך הוא מגיע לאחורי הברכיים? שרית נמצאת בטיפול פחות משנה. בחדשים האלה התחילה להגיד את האמת. על עצמה. על איך היא מרגישה כלפי עצמה. על הגוף שלה. הסודות שלה יוצאים לאור, הבושה נחשפת. על כל סוד שיוצא, היא נפרדת מכמה גרמים של שומן. אחד לאחד. היא לא בדיאטה. היא הפסיקה עם ההתעללות של ספירת קלוריות מהולה בתחושת כשלון, עם המשחק האכזרי של האשמה. היא פשוט התחילה להרגיש את עצמה. בינתיים זה עובד לה. אני מסרבת לשחק את המשחק של הדיאטה. אני חושבת שדיאטה ובולמוסים הולכים יחד, הם ישות בלתי נפרדת. ברגע שאנחנו נכנסים למשחק הזה של "צריך" הגוף מתחיל למרוד, דורש שנכבד אותו. אבל אני מכבדת את שרית יותר מאשר את הדעות שלי, אז בכל שבוע, כמו שעון, אני שואלת אותה כמה היא שוקלת, כמו שהיא מבקשת ממני, והיא עונה. בקול. מאז ירדה מהתשעים הקול שלה התחזק. התשובה נשמעת. לפני כן היתה עונה במלמול חלוש. "מה?" הייתי צריכה לשאול, כאילו המספר שאמרה היה מזעזע כשלעצמו. כמה אכזריות יכולה להיות ביחסים שלנו עם הגוף שלנו. עם איך שהוא נראה, עם איך שאנחנו רוצים שייראה. אבל במקביל לירידה במשקל, יש אצל שרית שינוי חשוב נוסף: הקולות השונאים נחלשים. בתוכה מתגבשת מקהלה של קולות אחרים, חדשים. אלטרנטיבה לקולות הנוזפים והמלקים של בגרותה, ולקולות המפארים של ילדותה: את נהדרת, יוצאת דופן, משהו מיוחד, נסיכה. הקולות החדשים אחרים; הם מדברים על להיות אשה רגילה, בשר ודם, אנושית, לפעמים חייתית, לפעמים פראית, לפעמים בודדה, אבל תמיד נושמת, מרגישה. מותר לה. מותר להיות סתם אשה רגילה. החופש שלה, כמו שלי וכמו שלך, נמצא ברשות שלנו להיות אשה, בתוך הגוף שלנו, שמן או רזה, רחב או צר, גבוה או נמוך, במימדים שהגנטיקה שלנו קובעת, עם נשימה ותנועה וחיות ויכולת להרגיש. כן, להרגיש לפעמים כאב וצער וכעס וקנאה, וכן, הרשות להרגיש גם הנאה ושמחה וקשר ועונג.

על ילדות ומיניות אנחנו נולדים מיניים. אם מתעוררת אי נוחות מן המשפט הזה, מקורה  בבלבול שרבים עושים בין מיניות ילדותית לבין מיניות בוגרת. ילדים נולדים עם תחושות של עונג, שממוקמות באזורים שונים בגופם. פרויד כינה אזורים אלו - הלשון, השפתיים, העיניים, פי הטבעת ואחרים - אזורים "ארוגניים". הוא טען כי לכל אזור בגוף היכולת להיות מקור לריגוש מיני. בשלבי התפתחות מאוחרים יותר, מתכנסות התחושות המיניות לאזור הגניטלי (של אברי המין), והמיניות הופכת ממוקדת בעיקר בפין או בדגדגן. השפתיים, השדיים, אוזניים ועיניים, כמו גם פי הטבעת, נשארים איברים מיניים גם בהמשך החיים, וכשיש חיבור עמוק לגוף ולתנועה, גם אזורים אחרים הם מקור לתחושות עונג. לעומת פרויד, שהתיחס לאזורים ספציפיים בגוף (נרחבים ככל שיהיו), וילהלם רייך –תלמידו, ומי שלימים הפך מתנגדו - טען שמיניות הינה לב לבה של התנועה שלנו. ילד, מבוגר, חיה ואדם, בכולנו אנרגית חיים בסיסית, בין אם נקרא לה דם או צ'י או פראנה, והזרימה שלה הינה התנועה המינית שלנו. כאשר היא חופשיה וזורמת, טען רייך, לאדם יש היכולת לתנועה מינית מלאה, לחויה של עונג מלא, ולאורגזמה עשירה ועמוקה, כזו שמרטיטה את הגוף כולו (כן, גם אצל גברים). מיניות פתוחה ומלאה קשורה עם תנועה מלאה גם בתחומים אחרים. גוף פתוח ומשוחרר מאפשר גם ביטוי אמנותי, דיבור, צחוק ויחסים אינטימיים פתוחים ומשוחררים.  הוא מאפשר הנאה עמוקה מהכנת סנדויץ' לבית הספר, מהחלפת גלגל ומספורט. אנחנו מכירים היטב את המצבים השכיחים יותר, כשההסטוריה (בעיקר משפחת המוצא, דמויות ונסיבות ילדותנו המוקדמת)  לא איפשרה תנועה מלאה ובטוי גופני משוחרר ומלא? לכל גוף חי תנועה פעימתית בסיסית. גם אמבה, יצור חד תאי, פועמת: היא מתנפחת ומתכווצת באופן קצבי. אם נשים סיכה בקרבת האמבה, כך שכאשר היא תתנפח הסיכה תדקור אותה, האמבה תגיב על ידי הקטנת תנועת הניפוח, ולא תתנפח מעבר לנקודה בה פגשה את הסיכה, כדי להימנע מדקירה נוספת. באופן כזה מידת ההתרחבות וההתכווצות שלה - התנועה הפעימתית שלה – מצטמצמת כתוצאה ממגע עם העולם. כך בנוי גם אורגניזם מורכב בהרבה: האדם. ילד קטן, שתנועתו עשירה ומלאה, חי בעולם ופועל בו בדיוק כפי שהוא מרגיש. בוכה וצורח, וצוחק עם כל הלב, גם כשזה באולם קולנוע חשוך וכולם התבקשו לכבות פלאפונים. מה שמניע אותו הוא התנועה הפנימית שלו, ההרגשה שלו. העולם החיצוני נכנס לתמונה רק כאשר הילד מסוגל לקלוט מסרים רגשיים מסביבתו, כאשר הסביבה הופכת משמעותית רגשית. תהיה מנומס, אל תצעק, אל תדבר בקול רם כל כך, לא יפה לצחוק ככה, אמא כועסת כשאתה שוכב על הרצפה בסופר וצורח שאתה רוצה סוכריה, אבא מאוכזב כשאתה בוכה ממכה קטנה. וכמו אותה אמבה, גם הילד מצמצם את התנועה שלו כדי להימנע מדקירה, וממשיך לצמצם אותה עם כל דקירה. הדקירות וההשפעה שלהן, מייצרות טראומה, מצב בו גופו של הילד משתריין בשריון הגנתי שלא מאפשר לו לנוע בתנועות אסורות, הילד הופך מנותק מעצמו ומתחושותיו, ופחות מרגיש את עצמו. לא מדובר במקרים חריגים. זו הנורמה. לגבי רובנו. למרות הדמוי הדרמטי של טראומה, בדרך כלל בטראומה התפתחותית (לא טראומה של מלחמה, של ארוע חד פעמי שמציף ומשתק, אלא החיים בתנאים מסוימים יום אחרי יום), הנזק אינו בחד פעמיות. לא מדובר בדקירות חד פעמיות, אלא בדקירות הסדירות. בדחיה הקבועה, בנטישה הקבועה. אם את  עצבנית ואמרת לילד "אוי, אין לי כח יותר אליך", אל חשש, לא יצרת טראומה. תנועה של ילד בריא לא תיעצר מאמירה כזו, גם אם היא בוטה וקשה. הוא יפגע מקומית, כן, והתנועה שלו תצטמצם נקודתית, אבל על רקע של יחסים טובים ומלאי אמון עם אמא, פשוט יניח לה ויסמוך על כך שהסבלנות שלה אליו והאהבה שלה אליו יחזרו. יתרת זכות בחשבון הרגשי יכולה להרשות לעצמה משיכות קטנות.     אך דקירות חוזרות ונשנות, נצרבות. אמא מדוכאת, שנוחה לכעוס כשהילד שלה תלותי, תעודד את הילד שלה – גם אם אצלה זה לא מודע – לצמצם את התנהגות התלות שלו, ותגדל ילד אחראי, מעשי , עצמאי, וכזה שהיכולת שלו להתמסר ולסמוך ולבקש עזרה תהיה מצומצמת מאד. היכולת שלו, כמבוגר, להגיד מה נעים לו, ואפילו להרגיש מה נעים לו במיטה, תהיה מוגבלת. המבוגר הזה לא פעם יתיחס לצרכים כאל משהו מגונה, שיש להתבייש בו, ולא כאל תנועה שאפשר לתת לה להוביל את החיים.  אם לב התנועה שלנו הינה המיניות, הרי שכל צמצום תנועתי משפיע על המיניות שלנו, על היכולת להיות חופשיים וחיים ביחסי המין שלנו: להתמסר וגם לתבוע, לקחת וגם לתת, לגנוח ולרטוט ולהיות למעלה ולמטה ולמצוץ וללקק ולהרגיש הנאה מעצם חופש התנועה, ומן העונג שגוף פתוח ומשוחרר יכול להרגיש. מי שהיחס שלו לצרכיו מכבד, ירשה לעצמו גם לאהוב ולהיות נאהב, וללב שלו להימס אל תוך הקצב ההיפנוטי של יחסי המין. אם פרויד טען שבריאות נפשית הינה היכולת לעבוד ולאהוב, הטענה של רייך וממשיכיו היא שבריאות נפשית היא היכולת לקיים יחסי מין מלאים ולהגיע לאורגזמה: מידת החופש המיני והיכולת האורגסטית שלנו (הפוטנציאל לחוות אורגזמה באופן מלא ועמוק), הן אינדיקציה למידת הבריאות שלנו. כמה מאתנו חיים ככה? רבים מסתובבים עם טראומות שנחרתו לא רק ישירות במיניות שלהם, כי חיי המין שלנו כוללים את היחסים האינטימיים שלנו והמידה שבה אנחנו מאפשרים קירבה ופגיעות. כמו שעדר חיות מוטבע ומתויג על ידי הבעלים שלו, כך אנו נצרבים על ידי השותפים המיניים הראשונים שלנו. זה כר להתפתחות של קשיים מיניים, ושל קירבה וקשר, של אמון ושל היכולת להתמסר, או לכבוש, או להאמין שריח הגוף שלי נעים ומושך, או להגיד מה נעים לי, או לאונן, או להדליק את האור וכו'. בושה עמוקה מן הגוף הינה אחד התוצרים של פגיעות כזו. כשהילד שלי, בן ה-3, עשה פיפי במכנסיים ברחוב, ולא היו לי בגדים להחלפה, הוא הלך ערום. מבסוט. קרובת משפחה שפגשנו ברחוב היתה מזועזעת. תגידו פולניה, אבל כולנו פולנים. רובנו מתביישים בגוף שלנו, ונבוכים מעירום של אחרים. הקושי שלנו עם הטבעיות הבלתי נסבלת שבה ילד קטן מתיחס אל הבולבול שלו בסקרנות, בגאווה, בלי לעשות ענין,  מעיד על העכבות שלנו ביחס אל הגוף ואל המיניות שלנו עצמנו. מרבית הדתות משקפות את העכבות הללו, ופועלות לפחות למיסגור המיניות למסגרות המשפחתיות שמטרתן ריבוי טבעי, אם לא להתנזרות ממש. שלא לדבר על היחס לאוננות, אותה פעילות חשובה כל כך, המפגישה אותנו עם הגוף שלנו, שזוכה לגינוי המקיף כמעט כל מסגד, מקדש, בית כנסת או כנסיה. הטנטרה נדמית יחודית בדרך שלה לעבודעם מיניות, אם כי גם היא פוסלת אוננות. אך גם דוקא בנסיונות ההגבלה או הגטואיזציה של המין, חוקי הדת מבהירים לנו את חשיבותו של המין בחיינו. חוקי הנידה ממקמים את המין כמשהו שראוי לעשות רק במצב טהור, כאילו מין הוא משהו גדול מן החיים, ולא פשוט החיים. שאלו כל זוג השומר על חוקי הנידה, מה קורה כשהאשה שוב "מותרת": הגבלת הזמינות פועלת להעצים את התשוקה ולבנות את הטעינה, והפריקה מועצמת בהתאמה. הנאה ממין כשכל כך הרבה יכול להתקלקל, איך זה שרובנו עדיין נהנים ממין? נהנים, כן, אבל זה כלום לעומת הפוטנציאל שאנחנו לא מגיעים אליו בדרך כלל. האם אפשר להפשיר את החלקים במיניות שקפאו ולאפשר למין לתפוס את המקום שהוא ראוי לו? מנסיוני, הריפוי שמתרחש בחדר השינה עמוק וחזק יותר מכל ריפוי המתרחש בחדר טיפולים. כשאנחנו שוכבים עם בן או בת זוג, ומקבלים מהם בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהצורך שלנו מבקש, הריפוי יכול להיות גם הוא מדויק, כשאנחנו מעזים להגיד מה אנחנו רוצים, איפה בדיוק ואיך אנחנו צריכים שיגעו בנו,  ונענים באופן אוהב ונרגש, זו חויה מתקנת של ממש בעולם. ריפוי כאן ועכשיו. אך כאשר זוג נכנס לשיגרה של חיי מין מוגבלים, קשה לייצר שם שינוי בלי מעורבות חיצונית לפחות ראשונית, ואת זה מנסים לעשות הסקסולוגים על ידי התרגילים שהם מציעים לזוגות. אנליזה ביואנרגטית כתירגול בטיפול בגישת האנליזה הביואנרגטית יש אספקט גופני קריטי. אמנם זהו מקצוע פסיכולוגי, אבל אנחנו לא רק מדברים את הדברים, אלא פוגשים אותם בגוף. את הקושי לאהוב, את השנאה העצמית, את האכזבה, הזעם והכאב, שעולים לעתים בעוצמה מפחידה, אנחנו פוגשים בגוף ממש, וגם מתמירים אותם, דרך סידרה של תרגילים; תרגילים אחדים נועדו להעצים את הטעינה בגוף, עד שהיא פורצת גם דרך המחסומים שהצבנו באגן, על ידי כווץ השרירים של רצפת האגן, או שהם פורצים את ההחזקה הכרונית של השרירים הטבעתיים שמקיפים את בסיס אברי המין שלנו. תרגילים אחרים, עדינים יותר, אינם פורצים אלא ממיסים את האזורים בהם קפאה התנועה. תנועה עדינה ועקשנית משיבה מן המתים את החיות הרדומה ביותר. באופן כזה נעשה פרוק הדרגתי של השריון הגופני. "עונג החיים ועונג האורגזמה זהים", טען רייך, וכשאנחנו מגדילים את החופש בחיים, גדל גם חופש התנועה במין. טיפול שמייצר חופש כזה, על ידי כך שהוא פוגש את החסימות, מעצים את הרמה האנרגטית, וחושף את החיבורים בין הטראומות הרגשיות לעצירת התנועה הרגשית-גופנית, מאפשר לנו לכבוש מחדש את המיניות והחיות שלנו. חלק מן התירגול – התרגילים הלא מיניים - נעשה על ספת הפסיכולוג, חלק ממנו – המיני ממש – מתבצע במיטה המשותפת בבית, וחלק ממנו הוא באוננות, באותו מפגש שלי עם הגוף שלי, אחת על אחת. האפשרות שלי לענג את עצמי, בלי לברוח לפנטזיות, איננה פשוטה לרובנו, אך היא חשובה באותו אופן מרפא.  כשאנחנו ממיסים את השריון הגופני, הפוטנציאל המיני שלנו יוצא אל החופשי, ומרשה לנו לנשום, להרגיש, להיות מיניים ולבטא את כל החלקים באישיות ובגוף שלנו, גם אלו שהיו לפני כן "אסורים" או "מלוכלכים". כמו כל טיפול, זה דורש זמן ומאמץ. החדשות הטובות הן שפרוק הביצורים לוקח פחות זמן משלקח להם להיבנות, כך שנותר די זמן כדי ליהנות מחופש התנועה והעונג שמתאפשרים. עונג החיים ועונג האורגזמה. האם אנחנו מוכרחים להסתפק בפחות? לפרטים על  קבוצת נשים שעובדת על היחסים בין אשה וגופה

אנליזה ביואנרגטית היא גישה טיפולית המתיחסת אל הגוף, הנפש והרוח כאל אחדות. "כל חיי חיפשתי את הדרך לאחות את הקרע בין הגוף לבין הנפש" (1), כתב ד"ר אלכסנדר לואן. העבודה משלבת אנליזה-פסיכולוגית מילולית (כמו בפסיכואנליזה או בטיפולים פסיכולוגיים באורייטציה דינמית) עם עבודה ישירות עם הגוף. בתרגילים, באופן שמפעיל אותו ומאפשר לנו להרגיש אותו בצורה אנליטית. אנליזה היא השיטה של פרויד, ריפוי טראומות עבר על ידי ניתוח והבנה של המבנה הפסיכי של המטופל, ושינוי המבנים הפסיכיים הפנימיים. שורשיה של האנליזה הביואנרגטית אמנם בפסיכואנליזה, אך הגזע שלה הוא תלמידו ולימים מתנגדו של פרויד, וילהלם רייך. רייך טען שה"אני" הוא לא רק תופעה נפשית, אלא קודם כל פיסית, ועל כן אין טעם לטפל בו רק בדיבור, אלא יש לשלב גם אנליזה של הגוף ושל האנרגיה (ה"ביו" אנרגיה, כלומר אנרגיית החיים של הגוף). כל טיפול פסיכולוגי כולל מפגש בין שני אנשים (מטפל ומטופל), ורבות מן הגישות הקלאסיות בפסיכולוגיה מתיחסות למפגש זה ברצינות רבה, תוך ניתוח המאפיינים שלו, של ההעברות השונות בו, ההשלכות שבו וכו'. אלא שבמפגש בין מטפל למטופל יש לא רק מפגש בין שני אנשים, אלא גם בין שני גופים, ולכך הפסיכולוגיה המסורתית לא ידעה או העדיפה שלא להתיחס. להיפך, היא עשתה הכל כדי שמפגש כזה לא ילקח בחשבון. היא הושיבה את המטפל על כסא מאחורי המטופל, ובכך מנעה קשר עין בין השניים, או ראיה של המטפל על ידי המטופל. היא מנעה, ואף עיגנה זאת בקודים אתיים שונים, כל מגע גופני בין שני הגופים הללו. היא התיחסה לגוף המטפל כמכשול שצריך להצניע כדי לאפשר השלכה במפגש הטיפולי. בעצם, הפסיכולוגיה הקלאסית מכחישה את המפגש הגופני של מטפל ומטופל, ונמנעת ממנו כמו תפוח אדמה לוהט. נכון, המפגש הזה נפיץ וטעון וגם מסוכן, וכל מקרה שמתפרסם של מגעים וקשרים לא ראויים בין מטפל למטופלות שלו מעצימים את החשש שלנו שהמפגש הפיסי הוא מסוכן. אבל מכאן ועד ההחלטה שראוי להימנע ממנו? זה כבר קשור לכך שפסיכולוגים בעצמם כל כך לא מחוברים אל הגוף שלהם, שאינם יודעים איך להתמודד עם המורכבות הזו, או חוששים ממנה. המידה בה פסיכולוג קלאסי מודע למפגש הגופים תלויה באישיותו, בהסטוריה שלו ובהכשרה שלו. מרבית הגישות הטיפוליות מכשירות את המטפל ברמה הקוגניטיבית-רגשית, אך מתעלמות מן הרמה הגופנית של המטפל. ובכך מכשירות את הקרקע להתעלמות גם מגופו של המטופל, וממפגש הגופים בחדר הטיפולים. מי מכשיר פסיכולוגים? פסיכולוגים. וכך התרבות הפסיכולוגית שמוגבלת כולה להתרחשויות שקורות בתוך הראש, נמשכת, ומדור לדור לא משתנה דבר. אלא שלאחרונה דברים כן משתנים. שיטות "גוף נפש" קמות חדשות לבקרים, והיומנים המלאים של המטפלים מעידים על צורך אמיתי שקיים בסוג טיפול שכזה. מרבית הטיפולים הללו מתרחשים מחוץ לעולם הפסיכולוגי המסורתי, החוקי, אך האנליזה הביואנרגטית, שקמה בתוככי העולם הפסיכולוגי, בולטת כשיטה פסיכולוגית לגיטימית, שאיננה מתעלמת מן הגוף. היא חוללה מהפכה של ממש בתוך הפסיכולוגיה. היא לא בת חורגת, היא בת לגיטימית שבגרה והבשילה והיא כאן. חזרה למפגש הגופים בקליניקה. מפגש כזה קיים. המטופל מגיע לסיטואציה הטיפולית עם מחשבותיו, רגשותיו, אמונותיו ורעיונותיו, וגם עם גופו. כך, אגב, גם המטפל. עם הידע וההכשרה וההסטוריה והמחשבות וההעברה הנגדית והאסוציאציות ו... גם עם הגוף שלו. מה עושים עם זה? מחשבות, רעיונות, מלים ואמונות מתרחשות במרחב הגופני. חרדה, לדוגמא, הינה בראש ובראשונה תופעה גופנית: רעידות, דופק מואץ, הרחבת האישונים, הזרמת דם מהפריפריה של הגוף לשרירים הגדולים וכיו"ב תופעות גופניות. כך גם לגבי מרבית הרגשות, שהם בראש ובראשונה תופעות המתרחשות בגוף: פחד, קנאה, לחץ, שנאה, אהבה וכו'. מדוע חשוב לעבוד גם עם הגוף? מדוע לא מספיק לדבר על הדברים? להבינם? לקבל מודעות לגבי חיי והאופן בו אני מנהלת אותם? אני סבורה שהתשובה לשאלה זו קשורה קשר הדוק עם השאלה: מדוע כל כך הרבה אנשים הולכים לטיפול וחייהם לא משתנים? הם רוכשים כלים ומודעות, ולומדים להתארגן ולהסתדר בחיים בצורה טובה יותר, אבל בעומק הם נשארים כואבים או מקופחים או מתוסכלים או אבודים כמו שהיו, ואין שינוי של ממש. ארגון גופני ההסטוריה של כל אחד מאתנו במידה רבה עשתה אותנו מה שאנחנו. היא לקחה את המטען הגנטי שלנו, את הנסיבות שלנו, ועיבדה מהן זהות אישית שלנו ואישיות יחודית. אישיות אינה כוללת רק את אופיינו, אלא גם את אופי גופנו, או ליתר דיוק את ההתארגנות הגופנית שלנו. ילד שאסור היה לו לנשוך, לדוגמא, יפתח דפוס של התאפקות ועצירה של תנועה של נשיכה, על ידי החזקה של שרירי הלסת. יש סיכוי שיגדל להיות מבוגר שחורק שיניים או נועל את הלסת ונראה כעוס כרונית, או יסבול מדלקות אזניים חוזרות, כאבי צואר וכיו"ב תופעות. זהו המחיר לאיפוק, לשמירה על התנהגות של "ילד טוב ונחמד", לשמירת היחסים הטובים עם אמא ואבא, או להישמרות מפני הכעס שלהם על התנהגויות נשכניות של ילדם. המחיר ברור. הרווח ברור לא פחות: תנועת הנשיכה, יחד עם הרגשות שבאים אתה (זעם, חוסר אונים, כעס וכו'), מודחקת, יורדת תחת פני השטח, וכבר לא מציקה ואינה מהווה איום. את מקומו של הכעס על הנשכנות (כעס שבא מבחוץ על ילד) תופסת ההחזקה השרירית-גופנית (הפנמה של אדם מבוגר). וכך הגוף מפתח שריון גופני. אזורים שונים של הגוף נעשים מוחזקים או משוריינים, בהתאם לאיסורים הספציפיים שלמדנו או הפנמנו, בהתאם לנסיבות חיינו המיוחדות, לאופיים של הורינו, לאיסורים שלהם, ולמידת החיות והמיניות שלנו שהיו מסוגלים לסבול. מטרת השיריון הגופני, היא מניעת התנועה הפעימתית העמוקה של הגוף (2). כאשר התנועה הפעימתית חיה ונושמת, אין הדחקות או הכחשות של חלקים שונים שלנו, של רגשות שונים. המחיר של חיות מלאה היא שכל הספקטרום האנושי בא בה לידי בטוי: שמחה ועצב, כעס ואימה, התרגשות ופחד וכו'. במצב אופטימלי אין כל סיבה לשריין את התנועה הטבעית שלנו. אנחנו שמחים ונרגשים ואז עצובים ושוב מרוצים וחוזר חלילה. אין רגש שנשאר לנצח, כולם חולפים, ואם איננו חוששים מהם, אנחנו יכולים לתת לכולם לשטוף אותנו ולחוות את החיים במלואם. אלא שבמהלך ההתפתחות אנחנו נתקלים לא פעם באיסורים שונים על התנועה החיה שלנו, ועם כל איסור משמעותי ומתמשך אנחנו מפנימים את האיסור בצורת איסור על אספקט מסוים של תנועת החיות שלנו, על ידי פיתוח השריון הגופני. טראומות הן חוסר יכולת להתמודד, כאשר המציאות היא פשוט יותר מדי בשבילנו, ואז אנחנו מתגוננים מפני המציאות, ובכלל זה הרגשות שמתעוררים בנו. השריון הגופני מגביל את התנועתיות שלנו, ומגן עלינו מפני הרגשות האסורים. אנחנו מאפסנים את הרגשות הללו - המכאיבים (שקשה לנו לחוש ולהרגיש), או האסורים (שקיבלנו עונש בגינם) - בתוך מגירה, נועלים אותה היטב על ידי השריון הגופני, וזורקים את המפתח לים. אלא שהים נגיש לעבודה פסיכולוגית שמתיחסת לא רק אל המלים ואל המחשבות והרגשות, אלא גם אל הרמה הגופנית-אנרגטית, לגוף עצמו, לבשר ודם, לשרירים ועצמות, לאיברים פנימיים, לאברי המין. מטפל באנליזה ביואנרגטית יבקש, לדוגמא, מן המטופל שלו לנשום, וישים לב לדפוס הנשימה. האם הוא עוצר את הנשימה בסוף כל שאיפה? האם בסוף נשיפה? האם הוא נמנע מלמלא את החלק העליון של הריאות באויר, ובכך להזרים דם לשרירי החזה? האם הוא מרגיש החזקה בשרירי החזה כדי לא להרגיש את הפגיעות שבלבו? או כדי להימנע מלהרגיש את הכעס שמאיים להפעיל את זרועותיו בתנועה של אגרוף? ברוב המקרים ההחזקה איננה רצונית או נשלטת, או אפילו מודעת. היא קיימת שנים כהחזקה כרונית אוטומטית. כך אנו רגילים להרגיש את הגוף שלנו (או לא להרגיש אותו). חזרה למטפלת באנליזה ביואנרגטית: היא תעודד את המטופל להרגיש. להרגיש באופן עמוק, לא רק מנטלי, לא רק בראש. אלא עם כל הגוף. היא תעודד את המטופל לבכות באופן מלא ועמוק, ובכך לשחרר את הנשימה שלו מן ההחזקה רבת השנים. אלו מאתנו שמסוגלים לבכות, בדרך כלל דןמעים או מיבבים. כמה מאתנו מסוגלים לגעות בבכי עמוק, שמרעיד את כל הגוף, שמשחרר? האם יש אפשרות לריפוי? שחרור שכזה יכול לקרות. אנחנו יכולים לשחרר את הנשימה שלנו, את המידה בה מותר לנו להרגיש, לחיות. אנו חיים במידה בה אנחנו נושמים. לא יותר ולא פחות. רק במידה ובה אני מאפשרת לאויר להיכנס אל תוכי, יונקת פנימה את העולם, מאפשרת לו להיכנס ולמלא אותי, להגיע אל המקומות העמוקים ביותר, להזרים אליהם דם ולהחיות אותם, רק במידה זו אני יכולה לאפשר לחיים להיכנס אל תוכי ולמלא אותי, להפעים אותי. תהליך כזה לוקח זמן. הוא לא חד פעמי. הוא דורש התמדה, ומאמץ רציני. "אימון זה", כתב פטנג'לי (3, מי שכתב את היוגה סוטרה וניסח את עקרונות היוגה המודרנית) "מכה שורש כאשר הוא מבוצע בהתמדה". טיפול גם הוא כמו אימון. אנליזה ביואנרגטית איננה סדנת סופשבוע חד פעמית שמשנה את חיינו מקצה אל קצה, זו לא חוויית זבנג וגמרנו. זו עבודה קשה, בה אנחנו פוגשים את עצמנו, את ההפנמות, הטראומות והאיסורים שעיצבו את חיינו. כאשר השריון מתחיל להימס, יחד עם ההנאה שמתאפשרת, עם הנשימה שמשתחררת, עם ההנאה המינית שמתעצמת, משתררים גם הרגשות הקשים שהיו כלואים בהחזקה הגופנית. יחד עם יותר יכולת הנאה וחיות, עולה גם היכולת להכיל כאב. על כן במהלך הטיפול אנחנו לא רק חווים שחרור נעים אלא גם פוגשים את מה שלא פגשנו לפני כן: אנחנו מתאבלים על אבדנים שחוינו, על סיפוקים שלא קיבלנו, על אכזבות שידענו, אנחנו חווים את מלוא הספקטרום של הרגש האנושי, על הקשים והמכאיבים שברגשות: זעם, קנאה, אפילו שנאה. זהו תהליך שמאפשר לנו להיות אמיתיים, להיות אנושיים במלוא מובן המילה. וזה קשה, אבל האם עלינו להסתפק בפחות מאשר האפשרות לחיות חיים אנושיים מלאים? למי מתאימה הגישה? אין מדובר בשיטת הטיפול האולטימטיבית. אני סבורה שאין שיטת טיפול אחת אולטימטיבית. באותו האופן בו אי אפשר לומר שטאי צ'י או צי' קונג או יוגה או דאנס אירובי הם האימון הנכון האולטימטיבי. יש שיטות טיפול שונות, ויש מטפלים שונים. אנליזה ביואנרגטית הינה השיטה הנכונה לעבודה באופן עמוק, יסודי, ומתאימה לאנשים בעלי מבנה מסוים. יש שמעדיפים טיפול קצר מועד, הממוקד בבעיה אחת מוגדרת. יש שלא יכולים או רוצים לעמוד בעומק שהגישה עובדת בו, או בעצמת הרגשות והחויות שהיא מאפשרת עמם מפגש. יש שלא יכולים לשאת את הישירות של הגישה, את המרכזיות של מיניות בה. כשאין חשיבות יתרה למלים, גם אין תמיד מאחורי מה להתחבא... ובטיפול המתיחס אל הגוף ואל הנפש, המלים הן רק דרך אחת, וכאשר היא הופכת מעגלית או מוגבלת, יש "כביש עוקף מיינד", והוא העבודה הגופנית. כדי להיות מטופל באנליזה ביואנרגטית יש צורך בכוחות נפש וגוף, ולאנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, או ממיעוט כוחות או יכולת התמודדות, זו פשוט לא השיטה המתאימה. יחד עם זאת, תהליך האנליזה הביואנרגטית, כאשר הוא מבוצע נכון, הוא תהליך שיש בו עדינות, המון הקשבה, ובעיקר כבוד. כבוד לאורגניזם הנושם והחי, כבוד למי שאנחנו רוצים להיות, כבוד למי ומה שהחיים אילצו אותנו להיות. הטיפול הולך בדרך של התבונה, הרגישות והכבוד העצמי שמאחורי הדברים הבאים שאמר לי מטופל: "אני יודע שבחיים שלי עד היום עשיתי את הכי טוב שיכולתי". מתי הגישה כן מתאימה? אם אנחנו מוכנים לעמוד מול ראי ולראות, ורוצים לראות, ומוכנים לנקוט בגישה חקרנית כלפי עצמנו, גישה פתוחה בה אנחנו מוכנים לראות הכל, לראות את כל החלקים שלנו, על היפים ועל אלה שקשה לנו אתם. אם אנחנו רוצים לשחרר את עצמנו מן הכלא בתוכו אנחנו חיים, הכלא המנטלי והפיסי של דרכי ההתמודדות, ההשרדות וההגנתיות שלנו. אם אנחנו רוצים להשתחרר ולחיות. לנשום. להרגיש. להיות בקשר. לחוות תשוקה. לחוות את הרצון שלנו. להושיט יד וליצור קשר. להרגיש כעס בלי להזדהות אתו. לאפשר לגוף שלנו לגלות את התנועה הטבעית שלו, את החיוניות שלו, ויותר מהכל את ההנאה שלו. כעומק העבודה, כך על פי נסיוני, כך עומק השחרור וההנאה והחיות שהם פירותיה. איך בוחרים מטפל? מחקרים חוזרים הראו כי הגורם המכריע בהצלחת טיפול אינו דוקא השיטה הטיפולית, אלא איכויות המטפל עצמו, בין אם הוא עובד בגישה כזו או אחרת. איך בוחרים, אם כן, מטפל מתאים? אני רוצה להציע קריטריון יחסית פשוט: אותו מטפל שבנוכחותו אנחנו מרגישים את האפשרות להרפות אל תוך עצמנו, להרגיש מה קורה לנו, איך אנחנו מרגישים, את גופנו, ואשר בנוכחותו אנחנו מסוגלים להתרכך אל עצמנו; להיות פחות שיפוטיים כלפי עצמנו ואולי גם כלפי אחרים, להיות נינוחים יותר - זהו מטפל שנוכל לעבוד אתו. העבודה היא המסה של השריון, ולא שבירה ברוטאלית שלו. העבודה נעשית מתוך כבוד והכרה בכך שנאלצנו לפתח את אותן אסטרטגיות התמודדות שהביאו אותנו היום למצב בו אנחנו חיים חיים חלקיים בלבד. אלו חיים של פשרה, שנאלצנו למצוא. להיות בטיפול זה במידה רבה ללמוד לנהוג בעצמנו ברכות, ולכבד את כל החלקים שלנו. לכבד את היותנו אנושיים (4). האם נסכים להתפשר על פחות? בבליוגרפיה 1. Lowen, A., Honoring the Body, Bioenergetics press, 2004 2. Reich, W. , Character Analysis, Farrar, Straus and Giroux, 1972 3. פטנג'לי, יוגה סוטרה, אור עם, 1993 4. Helfaer, P.M., Sex and Self Respect, Praeger, 1998

לעשות מדיטציה ולעבור תהליך טיפולי: שני תהליכים מקבילים? חלק מתהליך אחד רחב? ניגודים? משלימים? אתיחס כאן למדיטציה המוכרת לי, מדיטציה בודהיסטית בשם "ויפאסנה". פרוש המילה בשפה הפאלית - שפתו של הבודהה - "תובנה". צריך לציין, למען ההוגנות, כי כמו ביחס לכל תרגול, גם ההבנה שלי את מדיטציית הויפאסנה מוגבלת למידה שבה אני מתרגלת אותה והעומק אליו הגעתי בתירגול של 12 שנים - זמן לא רב כשמדובר בשינויים ברמה המנטלית-גופנית העמוקה ביותר. אינני דוברת כאן בשם ישות כלשהיא אלא רק בשם החויה שלי, והחויה עמה אני עובדת עם מטופלים. הויפאסנה הינה מדיטציה במהלכה אנו רוכשים תובנה. תובנה לחיים. תובנה הנוגעת לעצם תהליכי החיים שלנו. מתוך התבוננות מרוכזת במצבים גופניים , הכרתיים, מחשבתיים ורגשיים, אנו רוכשים תובנות באשר להתנהלות שלנו בעולם, תובנות באשר למה מניע אותנו, איפה יש לנו בחירה ואיפה אנחנו רובוטים המתנהלים באופן אוטומטי לפי הכפתור שמופעל בהם ומייצר תגובה א' ב' או ג'. בכל פעם. שוב ושוב. אנחנו יושבים עם הרגשות, המחשבות, התחושות הגופניות והמידע הגופני שמגיע מן החושים או מן הפנים, ישיבה שקטה ויציבה, דרך כל מה שקורה. בכל רגע נתון אנחנו יושבים עם מה שיש. לעתים יש אי שקט, לעתים יש עייפות או שעמום, לעתים אנחנו נרדמים, לעתים כל הגוף רועד, לעתים יש תחושת כאב בברכיים, או בעורף, לעתים הנשימה עצורה או מכאיבה, לעתים עולות מחשבות מכאיבות, לעתים מחשבות נעימות, כמו הזיות, שמרחיקות אותנו מן החויה של כאן ועכשיו, לעתים מתעורר רגש נעים, לעתים רגש קשה, לעתים... ולעתים.... דרך כל "לעתים" כזה, אנחנו יושבים. יושבים ומתבוננים ומרגישים וחווים. ולומדים. לומדים את עצמנו. לומדים מה קורה לנו, מפתחים הבנה אינטימית לגבי החויה שלנו את העולם ואת עצמנו בתוכו. בעיקר את עצמנו בתוכו. מדיטציית ויפאסנה מאפשרת תפיסה חווייתית את התהליכים השולטים בחיינו. היא פועלת הן ברמה ההכרתית המודעת, והן ברמה הלא מודעת. דרך ההתבוננות השקטה בכל המצבים שאנו חווים בישיבה (או בהליכה, או במהלך ההתנהלות היומיומית שלנו, אם אנחנו במודעות..) היא מייצרת נקיון פנימי ושינוי של ממש ביכולתנו להכיל מצבים לא נעימים, להכיל קשיים וקנופליקטים, להכיל רגשות קשים ותחושות גופניות קשות. היא מכינה אותנו, יש אומרים, להתמודדויות שעוד נכונו לנו בעתיד, לסבל הבלתי נמנע הכרוך בחויית החיים, ומרפאת את פצעי העבר. תובנות אלו ודומות להן ניגלות גם במהלך עבודה פסיכולוגית כוללת. במושג "כוללת" אני מתיחסת לפסיכולוגיה הרואה באורגניזם האנושי יצור שלם, על גופו, שכלו, ההכרה שלו וכו'. כאשר אנו מתבוננים באורגניזם כולו, ובוחנים ומעמיקים אל תוך הגוף שלנו, מעמיקים אל תוך התחושות הגופניות שלנו, לומדים לזהות אותן בחלקים השונים של גופנו, לומדים להכיר באופן אינטימי את המתרחש בגוף, החל מקצות אצבעות הרגלים, דרך תחושות האיברים הפנימיים, השרירים וקצות שיער הראש שלנו, כאשר אנו לומדים להכיר ולזהות את המתרחש שם, אנו מגלים עולם ומלואו. שכן בגוף מתחולל ללא הפסקה תהליך החיים. אויר נכנס, חמצן מופק ממנו בריאות, ומפוזר בגוף על ידי הכדוריות האדומות שבדם, המים שהם תוצר הפעילות האירובית בתאים _(תהליך הפקת האנרגיה מן הסוכרים בתאים בעזרת החמצן) מופרשים אל תוך הדם, ומוצאים את דרכם לשלפוחית השתן, שמתמלאת, לוחצת על עצבים ומעבירה שדרים למח שהיא מלאה, ועל פי פקודה המגיעה מן המח המרכזי מרפים השרירים המכווצים את השופכה את אחיזתם בה והשתן משתחרר ונוזל החוצה. כל נשימה קשורה עם כל פעימת לב, שהיא דחיפת הלב את הדם המלא בחמצן הלאה מחלקו שמאלי האל הגוף, ובתורה דחיפת הדם מן הפריפריה, עשיר בדו תחמוצת הפחמן, בחזרה אל חלקו הימני של הלב, משם יעלה אל הריאות, כדי לפלוט את דו תחמוצת הפחמן החוצה מן הגוף בתהליך הנשימה, וכו' וכו' וכ'ו. שני התהליכים עוסקים בריפוי . בשניהם אנו רוכשים תובנות ביחס לעולם וביחס לעצמנו. אנו רוכשים מודעות גבוהה יותר לתהליכים הפנימיים שלנו, מכירים אינטימית את הכפתורים שלנו, ואת התגובות האוטומטיות שלחיצה עליהם מייצרת. אלא שלמידה והבנה ותובנה אינן כל הסיפור. הענין הוא ריפוי. ריפוי לעומק ברמת הרקמות הכי עדינות את הכאב והמתחים שנאגרו בהן. לי אין נסיון בעבודה עם מדיטציה בלבד. המורה שלי למדיטציה, טוענת שכדי להעמיק באמת בעבודה הפנימית, יש בדרך כלל צורך לשלב את המדיטציה עם תהליך פסיכולוגי, כי בחלק מן התהליך אנו זקוקים לכלים ולאדם חיצוני לנו, שיעבור אתנו את הדברים. גם במדיטציה איננו חייבים להיות לבד, ואף הייתי אומרת שכל תהליך עמוק של מדיטציה דורש מורה שיעבוד אתנו. בתהליך כזה פוגשים בדרך כל מיני שדים, וכדאי לקבל עזרה בהתמודדות אתם. אם כך מהי התוספת היחודית של התהליך הפסיכולוגי? נדמה לי שהוא קשור באופן היסודי בו אנחנו בנויים. אנחנו יצורים חברתיים, וככאלה ההתפתחות שלנו שזורה באופן הדוק עם קשר רגשי. אנחנו מגיעים לעולם הזה מכוונים לקשר רגשי, אנחנו נולדים עם יותר מאשר היכולת לאהוב. אנחנו נולדים עם הצורך לאהוב ולהיות בקשר. אנחנו מתפתחים דרך קשר (עם אמא, ואחר כך עם אבא ועם אחינו ואחיותינו, ובהמשך עם העולם הרחב), אנחנו גדלים ומרחיבים את עולמנו והבנתנו דרך קשרים, ועל כן עבודה עם קשר היא טבעית לנו, לגדילה ולצמיחה שלנו. אם טיפול, כמו גם מדיטציה, באים לרפא את החלקים שלנו ש"נתקעו", את "הילד הפנימי" שלא התבגר וגדל, את הצרכים שלנו שלא באו על סיפוקם, נקרא לזה איך שנקרא, אם הריפוי כולל צמיחה וגדילה, הרי שהדרך הטבעית לנו ביותר לכך היא דרך קשר. קשר אינטימי, לעתים אינטנסיבי, אמיתי, חי, נושם ובעיקר אנושי.

בסולם הקשיים של מטפלים רבים, נדמה לי שסוגיית הכסף מצויה אי שם למעלה. כולנו פוגשים את הקושי סביב כסף בשלב זה או אחר בעבודה שלנו. כמעט אין מטפל שלא מתייסר עם השאלה הזו בשלב זה או אחר. בתחילת הדרך קשה לקחת כסף ו"להתגלח על זקנם" של המטופלים הראשונים. אני זוכרת שבימי הראשונים כמטפלת, עבדתי בקליניקה ציבורית, ונתבקשתי לטפל בנערה בת 14 עם מה שנקרא בשפה הפסיכיאטרית OCD. הנערה היתה מצויה בסבל גדול מאד, ידיה היו אדומות ודלוקות מרוב רחיצות, חייה היו בלתי נסבלים בעולם בו הכל היה מסוכן ומלוכלכך, נקרעת בין הצורך לספור הכל ולהימנע ממספרים הקשורים עם השטן וכו' וכו' עינויים של הנפש. נפגשנו בתדירות של פעמיים בשבוע, שכן כך קבע הפסיכיאטר שהיה ממונה על ההדרכה שלי בזמנו. וישבנו. ושתקנו. וסבלנו. והתענינו. ואותו פסיכיאטר, אליו פניתי במצוקה "זה לא עובד, היא סובלת, אני לא מצליחה לעזור לה", הקשיב בנחת, מוצץ מקטורתו והשיב: "כן, זה לוקח זמן, תמשיכי כך". האם עזרתי לה? אינני חושבת. האם עיכבתי אותה ובכך לא רק עשיתי לה עוול אלא הוספתי על סיבלה? לא קל לי עם התשובה לכך... האם המרפאה הרויחה את התשלום עבור השרותים שלי? לא. הנערה לא קיבלה את הטיפול שהגיע לה, לא ברמה מקצועית, ובעיקר לא בגישה המקצועית. אבל אני הרוחתי מכך, כי למדתי שיעור חשוב. השאלה "האם מגיע לי כסף", ו"האם אני שווה את הכסף של המטופלים שלי" אמנם חריפה יותר בתחילת הדרך, שאז חויות כמו זו שעברה אותי שכיחות יותר, אבל היא בעלת תוקף לאורך כל הדרך. שאלה שאינה רק מציקה, אלא גם חשובה לנו, כמטפלים: לעולם, נדמה לי, לעולם אנחנו צריכים להיות מוטרדים האם אנחנו שווים את הכסף. האם המטופל מקבל את התמורה לכספו. בין אם זה מאות שקלים לפסיכולוג בכיר, או עשרות למסאג'יסט מתחיל. באותו אופן, אגב, כמו שהדבר צריך להטריד סנדלר או פקיד בשרות הלקוחות של בזק. או רופא אונקולוג, שגם אם אינו מרפא את הסרטן, הוא מגייס את מיטב המומחיות שלו כדי לתת למטופל את מכסימום הסיכויים שיש. הסוגיה הזו מעלה לא מעט שאלות שקשורות לעצמנו, לערך העצמי שלנו, לאופן בו אנו תופסים את עצמנו כשווים, מקצועיים, עד כמה אנחנו תופסים את המקצוע שלנו כעוזר באמת. עד כמה הוא עוזר לנו. הקשר שלנו עם המטופלים שלנו מבוסס על כסף. לשני הצדדים זה לא ענין טריויאלי. עד כמה באמת אכפת לי מן המטופל שלי? האם הייתי מטפלת בו גם בחינם? במקצוע שלי זה מגיע לפעמים למבחני מציאות של ממש כאשר המטופל מחליף את מקום העבודה או עוזבת את הבית והמצב הכלכלי משתנה. מה אז? האם אז הטיפול נפסק? ובמקרים בהם הטיפול נפסק, מה קורה כשהוא רוצה לדבר אתי בטלפון? מה זה אומר על הקשר? על מידת האכפתיות שלי? האם אני צריכה לחבב מישהו שאני מטפלת בו? לי זה חשוב. אני לא יכולה לטפל במישהו שאינני מחבבת אותו. זה פשוט לא יעבוד. לא שאין קטעים קשים לפעמים בין מטפלים למטופלים. לא שאין לי רגעים שקשה לי, או לא טוב לי, או לא קל או נעים לי. אבל חיבה בסיסית צריכה להיות שם. אכפתיות. רק כאשר קיימת אכפתיות עמוקה ואמיתית למטופל, באמת אוכל לטפל בו. וכאני פוגשת מישהו שאני מרגישה שאכפתיות זו לא תוכל להתפתח, אני לא מתחילה בטיפול. אין טעם. האם העובדה שהקשר הוא עיסקה שיש בה כסף אינה מכבידה על הטיפול? כנראה שכן. זה מעורר תגובות קשות ולוחץ על כפתורים שונים של מטופלים, שתוהים אם הם באמת חשובים למטפל, לא פעם תוהים אם היה מטפל בהם גם ללא תשלום, אם הם חשובים לו באמת. לעתים זה כמעט מעליב שצריך לשלם עבור מישהו שיקשיב לי, ויגלה אכפתיות, ויהיה לצדי. גם למטפלים כמה וכמה נקודות שנלחצות: האם אני סוג של זונה? אלא שבמקום להחליף כסף במין אני מחליפה אותו בהבנה ואכפתיות? האם אני שווה את הכסף? אם היו הולכים למדריכה שלי,שם היו מקבלים תמורה הוגנת, היא הרי תמיד יודעת הכל טוב ממני....או הקולגה שלי, שכל כך יותר מנוסה ו/או חביבה ו/או חמה ו/או... ו/או... משהו שאני לא...האם זה באמת הגיוני לקבל מאות שקלים עבור שעת טיפול שבה אני עושה את מה שכולנו עושים ממילא: מגלה אכפתיות ודאגה. האם לא הייתי עושה טוב יותר למטופל שצריך פגישות יותר אינטנסיביות, אך אינו יכול לשלם על כך, לו הייתי מאפשרת לו פגישה נוספת בלי תשלום? האם הצורך שלי בתשלום לא בא על חשבון זכותו של כל אחד לטיפול הוגן, גם אם אין לו הכסף לשלם עבור זה. התשובה היא שהתמורה שמקבל המטופל לכספו אינו רק הנסיון והידע המקצועיים שלנו, הכשרון וההשקעה, אלא גם, ובעיקר, את ההתמקדות בצרכיו שלו. האם זה אחרת במקצועות אחרים? האם כדי לרשום פורמולה הנטורופת צריך לחבב את המטופל שלו? איני יודעת להשיב על כך, אך יודעת שעבור פסיכולוג או מטפל שאינו פוגש במטופל שלו גוף גרידא, אחד הכלים הטיפוליים החשובים ביותר הוא... הוא עצמו. המטפל. והכלי הזה צריך תנאים מספיקים כדי לתפקד באופן אופטימלי. העמידה בגבולות היא חלק מן התנאים האלה. כמו שלקחת פורמולה צריך על בטן ריקה, כך צריך טיפול להיות בתנאים המאפשרים למטפל לעבוד הכי נכון: להיות רגוע כלכלית, לא לעשות טובה למטופל, לא להרגיש כלפיו כעס שנובע מתחושת ניצול או תמורה לא הוגנת, או שקשה לעצור אותו בסוף הטיפול ולסיים את הפגישה בזמן, או שתמיד כשהפגישה כבר נגמרת, נזכר שרצה לדבר על משהו נורא חשוב וזה חייב להיות עכשיו ממש ברגע זה. מוכר? שאני רגועה כלכלית, ורגועה מבחינת היכולת שלי לשלוט על הזמן המוסכם מראש בינינו, אני שקטה ומרוכזת יותר בשעה הטיפולית בצרכים של המטופל. במה שבאמת חשוב לטיפול. כשאני לא עסוקה במגוון הדרכים שאנחנו ממציאים כדי לחבל בטיפול או ברצון הטוב של המטפל שלנו, אני פנויה להתמקד במה שחשוב. הגבולות השמורים גם מאפשרים לנו, כמטפלים, להכיל את הקטעים הקשים של המטופל, הרגשות והאמירות והסיטואציות הקשות, המכאיבות, אולי הכעוסות, שבטיפול טוב יעלו. מטופלת עמוסה בזעם על אמה שנטשה אותה רגשית, לא תוכל באמת לרפא את עוצמת הזעם אלא אם יתאפשר לה לחוות חלק מזה, לעבד חלק מזה, אולי אפילו לשחזר חלק מזה, בחדר הטיפולים. ולשם כך אני שם. ומה מאפשר לי להכיל, לספוג, מבלי לחוש נפגעת, מבלי להרגיש קרבן להתעללות? הגבולות שלי. לגמור את השעה בזמן ולהספיק לשתות תה לפני השעה הבאה. לשתות תה ולהתחדש, לנשום, לתת לחדר ולעצמי להתאוורר אחרי פגישה קשה. לחדש את הכוחות שלי. להיפרד מן המטופלת שיצאה ולפנות מקום גם בתוכי למטופל שאחריה. להיות בשקט רגע, בלי להתיחס למישהו אחר. ולפעמים להחזיר טלפון, לרשום כמה משפטים על הפגישה שהיתה, שחשוב לי לזכור. פעם בכמה זמן אני עוברת על הרשימות שלי ורואה את התהליך כולו, זה חשוב ונותן פרספקטיבה חשובה. מה שרואים משם לא תמיד רואים מכאן. הדוגמאות לגבולות שנתתי עד עתה היו משני עולמות, שני האזורים המובהקים בהם צרכיו של המטפל ראויים לסיפוק תמיד: התשלום וזמן הפגישה. אם גם עליהם הוא מוותר, הוא מתפשר על התנאים בהם הוא יכול לתפקד עם לב פתוח, עם נדיבות, עם אכפתיות , ובעיקר עם היכולת לתת ולהתמקד בצרכים של המטופל. אנחנו יכולים לתת רק מה שיש לנו, ונתינה מעבר לגבולות שלנו מזיקה לכולנו. ודאי שאינה מועילה למטופל. היתה מטופלת שאחרי שנה וחצי של עבודה התחילה ללמוד, ולא יכלה להמשיך ולשלם עבור הטיפול, והמשכנו להיפגש כאשר שילמה מחיר מופחת מאד. כאשר סיימה את הלימודים ואני התקשיתי לפתוח מחדש את החוזה הכלכלי שלנו, שמתי לב שמכסת הרצון הטוב שלי מתמעטת. עם כל החיבה אליה, ההזנחה במקביל של הצרכים שלי בהוגנות כלכלית גרמה לכך שחלק מן הרצון הטוב שלי נפגע והתחלתי להרגיש מנוצלת. זוהי סיטואציה מסוכנת ממש לטיפול, והבנתי שעלי להעלות את הנושא לפני שיגרם לטיפול נזק ממשי. נכון, היא כעסה עלי ולא היה לה קל, אך הקשר בינינו נשאר אמיתי, חי, ולא נקבר תחת מסיכות של "הכל בסדר" כאשר מתחת לפני השטח הכל ממש לא... כסף הוא לא כסף. יש לו משמעות יותר רחבה. ברוב המקרים בהם מטופל רוצה לסיים טיפול או לעבור לפגישות מרווחות יותר, הוא יגיד שזה קשור לכסף. ברוב המקרים זה לא. אבל לכסף יש הרבה חשיבות בחיינו. הוא בטוי של השקעה, של איפה אנחנו שמים את האנרגיה שלנו, כמה אנחנו רוצים להשקיע ובמה. הוא בטוי לסדרי עדיפויות, למה חשוב לי, לכמה אכפת לי. כמטפלים אנחנו צריכים לא רק לטפל במטופלים, אלא בסיטואציה הטיפולית שאנחנו חלק ממנה. צריך לדאוג לאינטגריטי של הטיפול. בלהיות מטפלת יש נתינה גדולה, לעתים גדולה מאד, וכדי לתת כל כך הרבה צריך שיהיה מאיפה. והמיכל ממנו יוצאת הנתינה הזו צריך להיות מוזן. צריך להיות מקום בסיטואציה הטיפולית שגם דואג למיכל, לצרכים שלו. כמטפלת, יש לי הרבה צרכים: להיות משמעותית, להצליח להוביל מטופל בדרך לשינוי, להיות אהובה על ידו וכו'. לכל הללו אין מקום בסיטואציה הטיפולית, שכן הם נמצאים בקונפליקט עם הצרכים של המטופל. הצורך שלי להיות מוערכת יחבל בצורך של מטופל להיות אותנטי אתי, ולא להצטרך להעריך אותי דוקא. הצורך שלי להיות אהובה בא בדרך כלל על חשבון הצורך של המטופל לחוות את הקשיים שלו אתי, את הרגשות השליליים שלו, את הכעס שלו וכו'. כמטפלים יש לנו שני צרכים בסיסיים שיש להם מקום בטיפול: הזמן והפרנסה שלנו. כשזה מסופק, אני יכולה להתפנות. הם התמורה הוגנת ואחידה, ואין ייחוד למטופל הזה, גם לא תהיינה לי צפיות ממנו, מודעות או לא מודעות. זה שומר עליו מפני. מפני הרגישויות שלי והצרכים שלי להיות חשובה, טובה, נדיבה, אכפתית, קשורה, אהובה וכו'. נכון, הגבולות שומרים עלי, אבל הכי חשוב שישמרו על הטיפול. מה קורה כשהגבולות של זמן ותשלום בטיפול נמחקים או מיטשטשים? בדרך כלל לא משהו טוב.. זה כר נרחב לצמיחה של רגשות קשים כלפי המטופל, של ניצול, או כעס. כשאני לא שומרת על עצמי, אני לא שומרת על הטיפול, ואני לא שומרת על המטופלת. כתבתי כאן לא מעט על הגבולות שלי, כמטפלת. אבל גם למטופלת שלי יש גבולות. לא תמיד היא מכירה בהם. לא תמיד היא מכבדת אותם. לא פעם, זאת הסיבה שהיא באה אלי. ולא פעם האחריות לשמירת הגבולות שלה חלה עלי. ולאט לאט, עם התקדמות הטיפול, כשההבנה וההכרה שלה עצמה בגבולות שלה יצמחו ויתפתחו, האחריות תוכל להתחלק בינינו, ולהפוך לגמרי שלה, כשאני מכבדת, אבל לא אחראית עליה. מהלך כזה שכיח במיוחד במקרים שבהם המטופלים שלנו חוו ניצול, והתמודדות עם נסיבות של ניצול הינה לא פעם אימוץ והפנמה של הניצול, תוך הרדמה של המקום ששומר על עצמי, ומכיר בגבולות שלי. המאמר פורסם לראשונה ב"חיים אחרים"