Search Results

מה הבאז סביב התיאוריה הפוליואגאלית של סטיבן פורג'ס (1995) ? התיאוריה מספקת הבנה תיאורטית ופרקטית של מבנה מערכת העצבים האוטונומית שלנו, שאחראית על תגובות אוטומטיות, כמו דופק, קצב נשימה, עיכול וכו', ובכלל זה גם תגובות מגננה מפני איומים חיצוניים. במערכת העצבים האוטונומית מתרחש תהליך של הערכת סיכונים, שפורג'ס קרא לו "נוירוספציה" (תפיסה עצבית). תהליך זה מתרחש באופן לא מודע, ללא הרף, 24/7. תהליך זה מנפיק כל רגע ורגע הערכת מצב אד הוק, שאומרת: "המצב בטוח, אפשר להירגע", או "מצד חירום, נא להתגונן בהתאם". ואז נכנסות לפעולה מערכות ההגנה האוטונומיות, של FIGHT או FLIGHT, או של FREEZE. התיאוריה מוטמעת בתוך האנליזה הביואנרגטית, ויחד הן מהוות גישה טיפולית שלמה, פסיכואנליטית בחשיבת התוכן שלה, ואנרגטית-ביולוגית, עם הבנה אנטומית-פזיולוגית, ליצירה של דרך טיפולית עמוקה, גופנית-נפשית. "התיאוריה הפוליואגאלית...הסבירה מדוע פנים נדיבים, או טון קול מרגיע, יכולים לשנות באופן דרמטי את הרגשתנו. היא הבהירה מדוע הידיעה שהאנשים החשובים בחיינו רואים ושומעים אותנו, יכולה לגרום לנו להרגיש שלוים ובטוחים, ומדוע ביטול שלנו, או התעלמות מאתנו, עלולים לעורר תגובות זעם או התמוטטות נפשית. תיאוריה זו סייעה לנו להבין מדוע התכווננות ממוקדת עם אדם אחר עשויה לשלוף אותנו ממצבי בלבול ופחד". כך כותב ואן דר קולק, שספרו החשוב "נרשם בגוף" יצא בעברית השנה. לא רבים יודעים, אבל ואן דר קולק הוא ש"גילה" את פורג'ס ונתן לו במה ב-1999 בכנס על טראומה, והכניס את הנוירולוג עמוק אל תוך התחום החדש המתפתח של טיפול בטראומה.

1. ההסטוריה חוזרת... כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, התפרנסתי מעבודה עיתונאית בדסק המזרח תיכוני של רשת טלויזיה אמריקנית. ב-1991, כשנהיה ברור שמלחמה הולכת ומתרגשת עלינו, הבינו ברשת שמלחמה זה דבר מסוכן, ושצריך לסקר אותו, אבל יותר מזה – להיזהר ממנו. שריינו לנו עשרות חדרים בהילטון ושרתון ירושלים, לנו ולבני המשפחות. היתה שם נדיבות גדולה ואיפשור גדול לפחד. כי זה היה הדבר הכי ברור שהיה שם. פחד. יותר מאשר סקרנות ואפילו חובה עיתונאית. את שבועות הסקאדים הראשונים שידרנו מן הבטחון של אולפני הבירה בירושלים. מסיכות הגז, אגב, לוו אותנו בכל בוקר מן המלון אל האולפנים. אחרי ימים ספורים של מתקפות טילים, הבנו את הפרינציפ וה"תירגולת" השתנתה. מעתה, עם הישמע "נחש צפע", במקום לרדת אל  המקלטים יצאנו אל מגרש החניה ומיהרנו אל הרכבים, בהם היו מותקנים סקאנרים המכוונים לתדרי המשטרה. זו היתה הדרך שלנו להצטרף לחויית הנפילה. וגם כאן  – ממרחק בטוח. הצטרפות מסוימת. סוג של. הצטרפות של ידיעה. ידיעה מתוך שמיעה. שמיעה לא את הבום, אלא את הסקאנר.  מן הבטחון הגמור של מכונית וולוו שעליה מדבקת "עתונות" במגרש החניה של מה שהיה אז הילטון ירושלים. כך חוינו את המלחמה. אלו, אגב, היו גם התנאים של כתב הטלויזיה המהולל שדווח לרשת בהתרגשות על סקאדים ונפגעים ובתים הרוסים. כתב שטח, קראו לזה אז. כתב מלחמה. בכתבות שלו שילבנו תמונות אמיתיות משדה הקרב התל אביבי-רמת גני, שצילמו מי שנשארו בשטח, שני צוותי צילום מקומיים. ישראליים, זאת אומרת. הללו העבירו אלינו, לאולפנים בירושלים, תמונות טריות של פגיעות סקאדים, בטכנולוגיה הבטוחה של מיקרוגל. רחוק ובטוח. הכתב מעולם לא חווה מתקפת סקאדים תל אביבית, אלא תמיד מן הבטחון של ירושלים. כתב שטח, קוראים לזה? בשבוע השני למלחמה, באו לירושלים לבקרנו חברים מהשפלה. זוג חברים, מהתקשורת גם הם, שנשארו בביתם שבגבעתיים. הסקאדים של רמת חן היכו קרוב מאד למרפסת ביתם. כאשר נשמעה האזעקה באמצע האנטרקוט במסעדה של הילטון ירושלים, מיהרו לעלות לחדרנו המבוטן, ואילו אנו, כהרגלנו, יצאנו החוצה למגרש החניה לסקאנרים. כאשר עלינו לחדר כחצי שעה מאוחר יותר, מצאנו את זוג החברים שלנו יושבים על המיטה בחדר המערבי שלנו, עטויים מסיכות גז, רועדים מפחד. כולנו חוינו את אותה המציאות, אך החויות שחוינו היו שונות בכל מובן אפשרי. החויה שלנו , העתונאים, שאמורים לדווח על הדרמה של המלחמה, היתה נינוחה, ודאי נוחה. רגועה, אפילו, תסלחו לי, פילוסופית משהו. כשירדנו לת"א שלושה שבועות מאוחר יותר, לאחר שגם ברשת הבינו את האבסורד של דווח מרוחק, כבר נרגעו כל הרוחות, וגם בבית מעריב, שם ישבנו, לא טרחנו לשים מסיכות גז. אז כבר הצטרפנו לקוליות התל אביבית של הקופצים על הגגות לראות את הנפילות. צו השעה, הקוליות הזו, למי שזוכר, היתה דרך ההתמודדות השכיחה ביותר בתל אביב של אותם ימים. מנגון הגנה של היפוך תגובה, יש שיאמרו, מפני האימה. אם לא נוכל למנוע אותה, אולי נוכל לפחות לצחוק עליה. מה הרחיק רבים כל כך מאיתנו מהחויה? מה גרם לנו, כאנשים, להגיב לחויה חזקה, אולי חזקה מדי, במנגנונים שהודפים את המציאות? בין אם זו הכחשה או הדחקה או כעס או היפוך תגובה או כל דבר אחר שמתעורר, ולא מאפשר לנו לחוש אימה. פחד. פחד מוות. אותו גורם, אולי, שמגביל את יכולת ההזדהות של התל אביבים עם השדרותיים והמטולאים, אותה הזדהות מוגבלת וכל כך מקוממת, "בועתית"? 2. אנחנו בשוק? מה לא מאפשר לנו להיות מקורקעים במצב הזה? לחוות את האימה, את הזעזוע, את הזוועה שנחוית במטולה, בצפת, בעיטא א שאב ובביירות. את האלימות. את השנאה. את הטרוף. האם אנחנו בשוק? האם אנחנו, בעורף האמיתי של המלחמה הזו, מוכי הלם קרב? האם זה מנגנון של שימור עצמי שמגן עלינו מפני זוועות? האם מה שקורה פשוט מכניע את יכולת ההכלה שלנו, ונותר מחוצה לה, מנודה? מרוב מגוון של דעות נחרצות ("כנסו בהם!" צווחים מן הימין  ו"פושעי מלחמה!" צועקים מן השמאל), מה אנחנו מרגישים? חווים? 3. איך מרגישים? כשאני יושבת עם עצמי ומאפשרת לעצמי רק להרגיש, מה שעולה זה: הסרעפת שלי מרגישה לא נעים, לא נוח, כאילו מחזיקה כדור דחוס של חומר מתכתי. הבטן שלי עולה ויורדת במהירות, עליות וירידות שטוחות. החזה שלי מרגיש מכונס, מכווץ, כאילו מגונן על הלב. אני עטויה שריון. שריון הגנתי. וכשאני קולטת שזה מה שקורה לי, אני נושמת אל החזה. מאתגרת את ההחזקה השרירית על ידי תנועה של אויר נכנס, אויר יוצא. השרירים הפקטורליים המכווצים של החזה נמלאים בחמצן. הם מתחילים להתעורר לחיים. אני שמה לב שהלחי שלי נרטבת. ירדה לה דמעה. ועוד אחת. ויחד עם הדמעות גם הסרעפת שלי מתחילה לנוע, במן קפיצות קטנטנות, עצבניות. כמעט הייתי אומרת לרקוד. ריקוד כמו שרוקדים על גחלים, קפיצי, פתאומי. מעליה הלב שלי מפרפר לחיים, ואני מרגישה. אני מרגישה. מרגישה פחד. בחדר העבודה שלי בתל אביב אינני פוחדת על עצמי. מה שמתעורר זה פחד עמוק, פחד של "מה יהיה כאן". פחד של מה יהיה אתנו. מה יתפתח מאתנו אם הכוון הזה ימשיך.  ואימה. האימה של התמונות מן הצפון . האימה של החיילים שנהרגו. האימה של אמא שהבן שלה לא יחזור. האימה של אמא שבנה שם כעת, והיא לא יודעת איפה, ומה הוא עושה, ואם הוא בטוח. האימה של אמא ביירותית שהילד שלה נמחץ מול עיניה כשהבנין בו היו התמוטט. אימה של אמא היא אימה של אמא. האימה של הילדים במקלטים. האימה של תינוקת צפתית שהגיחה מתחת לשולחן אחרי שהטיל חדר את חדר האוכל, הגיחה רק כאשר אבא ואחיה הגיעו אל המטבח שם היתה עם אמא. האימה של תינוקת בעיטא א שאב שכבר שבועות לא ישנה, חשופה לרעמים ולעשן ולהרג, בלי מקלט. האימה מן העוצמה של מה שקורה כאן. אני מרגישה. מרגישה כעס. כעס על הטרוף הכולל. על שהם שונאים אותנו. על שהם לא מתגברים על העובדה שאנחנו כאן ומתמסרים לעסק של לחיות, של לגדל ולגדול, של להתפתח. על שאנחנו עושים מעשים קשים. על הבורות ועל הפחד שמנהלים את העניינים. על שיש הם ויש אנחנו. על העיתון הנפוץ שמפיץ ברבים את השנאה של העורך שלו שכותב שאין לו בעיה להיות פחות מוסרי בעיני עצמו, ושימותו חפים מפשע שלהם. שלהם ולא שלנו. האבחנה הזו מזעזעת אותי. זעזוע. כעס. אימה. זה מה שמתעורר כשאני מרגישה. ולרגע הרגשות מציפים אותי. ואני מרגישה שהנה אני טובעת. עוד רגש אחד ולא אעמוד בזה יותר, ואפרוץ גם אני בקריאות נלהמות, מן הסוג שאנחנו מוקפים בהן. והדופק מואץ, והלחי רטובה לא רק מדמעות אלא גם מזיעה קרה ששוטפת. רגע של פאניקה. בלתי נמנע. זה באמת מטורף. המציאות מטורפת, האם להיות בה זה גם להשתגע? והמלים בהן אני משתמשת כאן? זוועה, אימה. מלים קשות. האם הן לא מחמירות גם הן את המצב? תורמות לפאניקה? להתיחסות המלודרמטית אל המציאות הדרמטית? להעצמה שכולנו עושים כאן של הדברים? ואז נאלצים להסתתר מאחורי מנגנוני הגנה שמשמרים את היכולת שלנו להכיל את הכל? המחויבות שלי כרגע היא לשלום שלי. לנשימה שלי. למציאות שלי. להיות שם. להרגיש. לתת לדברים לקרות, ולהישאר שם, כמו עדה נאמנה, שלא מפנה את המבט. אני כאן. אני כאן. והנשימה שלי, כשאני נותנת לה, נאמנה כתמיד, מחזירה אותי לשקט יחסי. 4. שקט בין סערות ועם השקט שוככת הפאניקה. ועולות שאלות: האם אני יכולה לדבר על מלחמה במונחים רגילים? שאוכל להכיל? האם אני יכולה להיות בשקט יחסי וגם נוכחת? להיות בתוך המציאות מבלי להיות מוצפת? מבלי להתחבא מאחורי ציניות ושנאה? וכשמגיע גל של אימה לתת לו לשטוף אותי? וכשהוא שוטף אותי האם אני יכולה פשוט לתת לו, מבלי להתנגד, להתכווץ, להתגונן? לתת לו לשטוף אותי, ולדעת שזה יעבור? האם אני יכולה להישאר מקורקעת בסערה? האם אני יכולה להשאיר את הלב שלי מרגיש? האם אני יכולה? האם אני? האם?

תוך המציאות המורכבת שלנו, אני מוצאת עצמי קצת אבודה. אבודה בים של דעות נחרצות, של אידאולוגיות ברורות, של הכרזות מוכנות-מראש, כמעט רפלקטיביות, שנשלפות כמו אוטומט בכל הזדמנות, שוצפות אמת אחת מוחלטת: צריך להיכנס בהם, צריך לצאת משם, צריך לחסל אותם, ולהראות להם, צריך להיזהר וצריך וצריך...ונדמה שכולם יודעים: למה זה קורה, איך להפסיק את זה, ובעיקר איך זה יתפתח. מה הדרך. יש דרך אחת והנה היא, המתכון לפניכם. כל מה שצריך זה להיצמד להוראות... ואילו אני לא באמת יודעת. לא באמת מבינה מה קורה. כן, יש לי הבנה הסטורית מסוימת, גם אני שומעת את אהוד יערי וגיא בכור, קוראת את אלוף בן ואת ארי שביט, ובכל זאת, אני לא באמת מבינה מה קורה פה. המחשבות שלי הרבה פחות ברורות לי מההרגשות שלי. אני יודעת שאני מרגישה לא טוב עם מה שקורה, אבל זה לא מיתרגם לפעילות מוחית נמרצת ולדעה שמתגבשת.  טוב, זה לא לגמרי מדויק. יש לי דעה שקשה לי לפקפק בה, על הדרך בה דברים נעשים פה. על הדרך עצמה. על דרך האלימות. על דרך הנקמה. על דרך ה"יותר": הם היכו בנו, אנחנו נכה בהם יותר, וזה מה שיעזור. על הדרך שמבוססת על "אנחנו" ו"הם", על חלוקה כל כך ברורה שאני לא באמת יכולה להבין. באותה מידה שאינני יכולה באמת להבין מה עובר על תושבי הצפון כעת. בין אם הם במקלט בגלות מביתם, או שהם יושבים בביתם, כלואים בתוך האיום המתמיד, שלא לדבר על האבדן, על השכול. טוב, אז יש לי דעה ויש דברים שאינני מבינה. כמו כולנו כאן. ובתוך המציאות הזו, שמרגישה לי בעיקר מטורפת, אני פונה פנימה, אל המציאות הפנימית שלי, אל המקום בו נמצאים הבלבול ואי הודאות: בתוך הגוף שלי. איך, אני תוהה, אני יכולה לקבל מעט בהירות בזמן הזה? וכרגיל, מה שמציע לי בהירות זו הנשימה שלי. היא תמיד שם. טוב, בינתיים. אבל כל עוד אני כאן, היא כאן. נאמנה כתמיד. אויר נכנס ואויר יוצא. את זה אני יודעת. החזה שלי עולה והחזה שלי יורד. את זה אני יודעת. הבטן שלי יוצאת והבטן שלי נכנסת. את זה אני יודעת. הנחיריים שלי מתרחבים ומרפים. את זה אני יודעת. האויר חולף על פני פתח האף שלי. קריר כשהוא נכנס. חמים כשהוא יוצא. את זה אני יודעת. האם אנחנו יכולים לעשות שלום באזור הזה? אני לא יודעת. אני רוצה לשאול שאלה קטנה יותר: האם אני יכולה לעשות שלום עם עצמי? לחוות שלום? מה זה שלום? לעשות שלום זה להיות, באמת להיות, עם מה שיש בתוכי עכשיו. עם העושר של הרגשות שמתעורר. עם הרגשות הקשים שאני לא אוהבת להרגיש. אני לא אוהבת להרגיש שנאה. אני לא יודעת לאהוב את השנאה שלי. אני לא אוהבת להרגיש פחד. האם הפחד הוא אויב שלי? או שאני יכולה לחיות אתו בשלום? איך עושים את זה? וכשאני חוקרת את השאלה הזו, אני מפסיקה להתכווץ אל מול הרגשות האלה, ומתחילה להיות סקרנית לגביו, להציץ פנימה וללמוד אותו.  איפה אני מרגישה את השנאה שלי? הלסת שלי נעולה. השריר בצידי הלסת בולט. מוחזק.  תנועה של נשיכה מוחזקת שם? אולי של צעקה? אני לא יודעת לאהוב את השנאה שלי. אני לא "אוהבת בפקודה!", זה לא עובד ככה. אבל אולי אני יכולה ללמוד לכבד אותה? כמושא לימוד שלי. אולי בשבילי לעשות שלום זה לא לאהוב, אלא לכבד. לאפשר. ממילא זו המציאות. אולי אפסיק להילחם בה ואתחיל לחקור אותה, להתבונן בה? התבוננות נקיה, אמיתית, סקרנית? והמציאות שלי?המציאות שלי עכשיו היא של החזקה בבטן. החזקה עמוקה, חזקה. בשבילי לעשות שלום עכשיו זה לעשות שלום עם הבטן שלי. להרגיש את ההחזקה שלה. ורק להיות אתה. זה לא נעים. לא, זה לא נעים בכלל. מי אמר שלעשות שלום זה תמיד כל כך קל? הבטן שלי, הממזרה, לא מחוייבת לשלום הזה בחזרה. אין לי חוזה אתה שכשאני באה לקראתה גם היא באה צעד לקראתי. היא לא פרטנרית במלוא מובן המילה. אני לבד כאן. אבל נחושה. מתבוננת. לומדת. מקשיבה. הנשימה שלי רדודה. אני עושה שלום עם הנשימה שלי. עם כל נשימה אני עושה שלום. שלום עם עצמי, שלום עם ההחזקות שלי, שלום עם הפחד שלי, שלום עם השנאה שלי. בזמנה החופשי, כשזה יתאים לה, ולה בלבד, הבטן שלי מרפה במעט. והלסת משתחררת במעט. אין לי שום שליטה על מתי ואיך זה קורה. אני רק יודעת שכאשר אני מחוייבת לשלום, בסופו של דבר אני מכניעה את ההחזקות שלי. מכניעה אותן בנועם. ברכות. כי גם הן רוצות שלום, הן רק כל כך לא יודעות איך עושים את זה. אנחנו לומדות ביחד.

הכשרות מקצועיות למטפלים Line separator קבוצות הדרכה וקורסים על פסיכותרפיה בגישת האנליזה הביואנרגטית, פסיכותרפיה גופנית אנליטית, והתיאוריה הפוליואגאלית ושימושיה בקליניקה. ​ הקורסים והקבוצות מנגישים גוף ידע גופני-נפשי מעמיק, וידע פסיכולוגי עכשוי מעודכן, עם דגש על אינטגרגציה של הבנה אנטומית ופזיולוגית עם פסיכולוגיה אנליטית בגישה התיחסותית. הגוף הנשי: קורס למטפלות קבוצות הדרכה למטפלים/ות קורס: מערכת העצבים והתיאוריה הפוליואגאלית קבוצות הדרכה למטפלים/ות: הגוף בחדר והתיאוריה הפוליואגאלית בקליניקה (קבוצת הדרכה) קבוצה דו שבועית בזום, שנפגשת לדיון מונחה אך משתף במקרים מתוך הקליניקה, ומתמקדת בהכנסת הגוף להבנה התיאורטית ולחדר הטיפולים. הקבוצה מתמקדת בישומים של התיאוריה הפוליואגאלית בקליניקה. יובאו בה חומרים תיאורטיים, והדגמה של דרכי עבודה, ומתבצעת חשיבה משותפת על דרכי התערבות מתאימות. הקבוצה מיועדת למטפלים הרוצים לשלב את העבודה הגופנית-נפשית עם הבנה דינמית מעוגנת בפסיכואנליזה. ​ התיאוריה הפוליואגאלית של סטיבן פורג'ס (1900) מספקת הבנה תיאורטית ופרקטית של תגובות הגנה והתמודדות של מערכת העצבים האוטונומית. מערכת זו, פועלת ללא הרף להערכה של הסביבה דרך תהליך לא-מודע ואוטומטי של ניורוספציה (מונח שטבע פורג'ס), ותהליך ההערכה מסתכם בהחלטה איזו תת-מערכת תהיה דומיננטית: האם תהיה עוררות סימפטתית, ואגאלית וונטרלית או דורסלית, או שילוב שלהן. התיאוריה ות מוטמעת בתוך האנליזה הביואנרגטית, ויחד הן מהוות גישה טיפולית אנרגטית-ביולוגית, עם תשתית פסיכואנליטית דינמית, ועם הבנה אנטומית-פזיולוגית שמאפשרת התמקדות ביצירת שינוי הממוקד באפשרות להתקשרות מיטיבה, וליצירת מיכל (דרך עבודת המטפל.ת עם מערכת העצבים שלה.ו) מקדם התפתחות ושינוי. למי? הקבוצה מתאימה לבעלות.י מקצועות הטיפול (פסיכולוגים.ות, פסיכותרפיסטים.ות) בעלות.י ידע מוקדם והשכלה בסיסית על התיאוריה הפוליואגאלית, או לבוגרי קורס הבסיס "מערכת העצבים: נתונה או נתונה לשינוי – לעבוד עם התיאוריה הפוליוגאלית") הקבוצה תדון במקרים, יובאו בה חמרים תיאורטיים, הדגמה של דרכי עבודה, וחשיבה משותפת על דרכי התערבות מתאימות. ​ איפה ומתי? קבוצת ההדרכה מתקיימת בזום, בימי א' ב -8:30-10:00, החל בנומבמר 2021. ​ משתתפות.ים בקורס באים מעולמות מגוונים: מטפלים מבריאות הנפש ופסיכותרפיסטים. נדרשת השכלה בסיסית של התיאוריה הפוליואגאלית, אותה אפשר לרכוש בקורס "מערכת העצבים - נתונה או נתונה לשינוי" (פרטים לעיל) ​ ​ לפרטים צרו איתי קשר מערכת העצבים: נתונה או נתונה לשינוי - איך לעבוד עם התיאוריה הפוליואגאלית (קורס) קורס בן 10 מפגשים מקוונים: 5 תיאורטיים של שעה וחצי, ו - 5 תירגולים, בני שעה. הקורס מציע השכלה בסיסית של התיאוריה הפוליואגאלית ויישומים קליניים שימושיים של התיאוריה הפוליואגאלית בקליניקה. עבודה עם גוף המטפל.ת, ועם המטופל.ת. אנחנו חיים בתוך מערכת העצבים שלנו, וכל חיינו, החיצוניים והפנימיים, מפולטרים דרך האופן בו היא עוצבה על ידי הגנטיקה ועל ידי חויות החיים שלנו. הללו צרובות בגוף ובתאים בכלל, ובנוירונים שלנו ובתקשורת ביניהם בפרט. הבנה של מערכת העצבים, אנטומית ופזיולוגית, ומעבר לפזיולוגיה, מאפשרת הבנה מעמיקה יותר של תהליכי שינוי בקליניקה ומחוצה לה, ומאפשרת לקדם תהליכי שינוי בקליניקה. מטפלת מווסתת על ידי הבנה של מערכת העצבים שלה, מסוגלת לקחת את המטופלותים שלהו למחוזות עמוקים יותר, ואפקטיביים יותר של שינוי, של יכולות ויסות, של תשתית לעבודה על עצמם ועם עצמם וגופם. הקורס מקנה הבנה של תהליכים בסיסיים בתיאוריה הפוליואגאלית, תוך דגש על אנטומיה, פזיולוגיה והחיבור לפסיכולוגיה, חיבור מרכזי בתשתית התיאוריה. כמו כן יינתנו למעוניינים כלים לפיתוח של תכנית שינוי אישית, שמאפשרת השגת שינוי במערכת העצבים שלנו. נלמדים עקרונות ותרגילים שמגמישים את המעברים בין המערכות השונות, ומאפשרים זמינות גבוהה יותר של מצבים נינוחים ויצירתיים. מערכת עצבים חזקה היא מהערכת שיש בה גמישות בין מצבים שונים, בין תתי מערכות שונות, שיש בה מעברים שתואמים את המציאות (ולא את הנטיות שהתקבעו בעקבות הרגלים, טראומה וכו'). סילבוס אני רוצה להרשם הגוף הנשי: קורס למטפלות מהו הידע שיש לי, כמטפלת, על הגוף הנשי? עד כמה אני נותנות מקום להיבטים של הגוף הנשי והמיניות הנשית בתוך השיח הטיפולי? בהשתלמות הנוכחית נפתח צוהר לעולם הגופנפש הנשי דרך פרפסקטיבה של אנליזה ביואנרגטית. המשתתפות ירכשו ידע התפתחותי בהקשר לגוף הנשי, ויעמיקו את הכרותן עם גופן ומיניותן. למידה זו דרך החוויה והתיאוריה, תוכל לסייע להן ולמטופלותיהן במסען לעצמיותן. גוף ומיניות עומדים במוקד האנליזה הביואנרגטית, המחברת את הידע העמוק של המסורת הפסיכואנליטית עם ידע אנטומי ופזיולוגי עדכני, ומהווה נקודת מבט וגם שיטת טיפול שבבסיסה ובבסיסו תפיסה אנרגטית-גופנית של העצמי. עוד על אנליזה ביואנרגטית. סילבוס מידע חשוב נפתח קורס למטפלות, בה יילמד באופן התנסותי ידע עדכני על הגופנפש הנשי בראי האנליזה הביואנרגטי. ​ למי מיועד הקורס? הקורס פתוח למטפלות בלבד. פסיכולוגיות, פסיכותרפיסטיות, מטפלות במקצועות פארה-רפואיים, רופאות (גם אלטרנטיביות). מי שעובדת עם נשים. תאריכים: הקורס מאורגן ומועבר במסגרת מרכז שילוב. המנחה: יעל לי, פסיכולוגית ואנליטיקאית ביואנרגטית. מנחת קבוצת תנועה של המכון לאנליזה ביואנרגטית ומורה בתכנית ההכשרה של המכון. מלמדת במרכז שילוב. קליניקה פרטית בת"א. פרטים והרשמה : מרכז שילוב טלפון 04-993-1110 להרשמה

שיעור תנועה שבועי שיעור תנועה שבועי מתרחש בדרך כלל בסטודיו ברמת אביב. אבל מאז 2020 הוא מתרחש בזום, אצלך בבית. וכנראה שיימשך בזום. התירגול קבוצתי אלא שזאת לא בדיוק קבוצה. מי שמגיע.ה באותו יום, מוזמנ.ת. גם באופן מזדמן. זהו מקום שבו אנחנו לומדים להירגע, לשנות מצבים של מערכת העצבים, להגמיש ולחזק אותה, להבריא את המיכל הגופני-נפשי בתוכו אנחנו חיות וחיים, לרכך את השריון ההגנתי שעוטף אותי, להעמיק את הנשימה ואת היכולת שלי לשאת מצבים של אי נחת או קושי, להתקרקע בתוך עצמי ובתוך ההחזקה של האדמה הטובה, ולחקור את הגופנפש בתוכו אני חיה. ​ לעתים התירגול דינמי, לעתים חזק, לעתים אירובי, ולעתים רך, לעתים מופנם ועדין. תמיד נושם. לעתים הוא רגשי ולעתים הוא גופני גרידא. אבל תמיד אני כולי, הגוף והנפש שלי, נמצא.ת בו, מוצאת את האפשרות להיות נוכח.ת עם מה שמתעורר בי ועולה בי, ומחפשת את הדרך להיות עם. זה אומר לא לפענח/להכריח/להיפטר/לחצות. בלי להיעלם או לברוח או להיות תגובתית. ​ המיכל לאט ובהתמדה גדל, ויכול להכיל הרבה יותר. לשאת יותר, וגם להרגיש טוב יותר. השיעור מתובל קלות בהסברים תיאורטיים ומעוגן תיאורטית באנליזה ביואנגטית, התיאוריה הפוליואגאלית, יוגה ועוד. התהליך בקבוצה הוא אישי, ואין במפגש עבודה קבוצתית. ​ שאלות נפוצות להרשמה שירותים לקהל הרחב Line separator "מערכת העצבים - נתונה או נתונה לשינוי?": קורס של עבודה עם מערכת העצבים קורס לא.נשים שרוצים לעבוד על שינוי במערכת העצבים שלהם. אנחנו חיים בתוך מערכת העצבים שלנו, וחיינו לגמרי מפולטרים דרכה. כשהיא סוערת, החויה שלנו סוערת. כשהיא מווסתת, חיינו מווסתים. כשהיא מחליטה עלינו, אנחנו...בשירותה. בשליטתה. אז למה שלא נלמד איך היא עובדת, ואיך לנהל אותה? ואפילו איך לעשות בה שינוי? איך ללמוד לווסת? ללמוד להירגע כשיש סערה? ללמוד להיות יותר ערניים? יותר ממוקדים? איך לחיות בגוף יותר נינוח, עם מערכת עצבים יותר חזקה, גמישה, חסונה? כי אפשר לעשות שינויים במערכת העצבים שלנו. בואו ללמוד איך. מידע חשוב ועלות קורס של 10 מפגשים מקוונים, תיאורטיים בני שעה וחצי בימי שני 20:30-22:00 , ופרקטיים (תירגול) בני שעה למחרת, בימי שלישי 8:30-9:30 . התירגול מיועד לתמוך בשינוי על ידי תירגול והטמעת החומר בגוף. הקורס משלב תיאוריה עם התנסות, ועובד על פי הגישה של אנליזה ביואנרגטית שמטמיעה תיאוריה בגוף והופכת ידע ל-embodied. למי מתאים? למי שסקרן ומוכן לאמץ גישה פרקטית וחוקרת על הגוף ומערכת העצבים. חלק מן הקורסים מיועדים לאנשי מקצוע ומטפלים, וההשתתפות בהם פתוחה לקהל הרחב בתיאום מראש. למי לא? למי שמחפש.ת טיפול, מקום לשיתוף, קבוצת תמיכה. זאת קבוצת לימוד שתתרגל ותתנסה בכלים פרקטיים לעבודה עם מערכת העצבים. למי שיש אבחנות רפואיות או פסיכיאטריות, כדאי לבדוק אתי אם זה מתאים. כל משתתפ.ת יוצא מן הקורס עם תכנית תירגול אישית, ותעודת השתתפות. העלות: 950 ש"ח (800 ברישום מוקדם). להרשמה

יעל לי התנועה לחיים אנליזה ביו אנרגטית Line separator שירותים מקצועיים Out of gallery תחומי פעילות Line separator לקהל הרחב מפגשי תירגול ותנועה, וסדנאות וקורסים קצרים המתמקדים בגוף הנשי בראי האנליזה הביואנרגטית, בתיאוריה הפוליואגאלית ובחיזוק יכולת הויסות והריפוי של מערכת העצבים. קרא/י עוד למטפלות.ים קבוצות הדרכה על פי גישת האנליזה הביואנרגטית, עם דגש על התיאוריה הפוליואגאלית של פורג'ס, העובדת ישירות עם מערכת העצבים. קרא/י עוד לנשים "סיסטרהוד", קבוצה של נשים שיוצרות שבט נשי חזק, מעצים, מגדל ומאפשר תהליכי עומק וריפוי אישיים. מפגשים קבוצתיים שבועיים של מסע חקר אל תוך עצמנו, ואל הטבע הנשי והגוף העשיר, הנוגע ומבקש הריפוי, שגלום בו, בקהילה נשית תומכת, אמיצה, חכמה ומלאת חמלה. קראי עוד בתוך גופנו אנחנו חיים, בתוך מערכת העצבים שלנו החיים שלנו מתרחשים, מוחשים, מורגשים. טראומה משנה את מערכת העצבים שלנו, ומוטבעת בה. עבודה פסיכולוגית עמוקה משנה את מערכת העצבים שלנו. זהו מסע ריפוי של חיים. טיפול הוא חלק ממנו. חלק מופלא. יעל לי הי, אני יעל אנליטיקאית ביואנרגטית ופסיכולוגית. בעבודה שלי משולבות פרקטיקות שאני מתרגלת שנים רבות: פסיכולוגיה פסיכואנליטית ובשנים האחרונות נוירופסיכואנליזה, משולבת בתוך פסיכותרפיה גופנית אנליטית (אנליזה ביואנרגטית), תירגול תנועה (יוגה, סיישין קיטאידו, טייקו),ותירגול מדיטציה ולימוד בודהיסטי. במהלך השנים התמקדתי מצד אחד בפזיולוגיה ואנטומיה ובלימוד הגוף ומערכת העצבים, בגישה של פסיכותרפיה ביולוגיסטית, ומצד שני העמקתי בפסיכואנליזה (בעיקר רייכיאנית), בהומניזם ובכבוד עמוק לחיים האנושיים שלנו. היה לי המזל הטוב ללמוד מהמורים הטובים ביותר, ועל כך אני מוקירה תודה עמוקה . איכשהו השפע הזה, במקום ליצור בלגן, יצר מצע רהוט, חי אבל מקורקע, מלומד ופתוח. זהו מעין נובע ממנו אני שואבת את העשיה הטיפולית שלי. עוד עלי פוסטים אחרונים מהבלוג Line separator תרופות : לקחת או לא לקחת? 126 על חשיבותו של תירגול 59 זוגיות וצרכים ילדותיים 65 שחררי 53 על גבולות בטיפול 193 טיפול גוף נפש - אנליזה ביואנרגטית 211