בסולם הקשיים של מטפלים רבים, נדמה לי שסוגיית הכסף מצויה אי שם למעלה. כולנו פוגשים את הקושי סביב כסף בשלב זה או אחר בעבודה שלנו. כמעט אין מטפל שלא מתייסר עם השאלה הזו בשלב זה או אחר.
בתחילת הדרך קשה לקחת כסף ו"להתגלח על זקנם" של המטופלים הראשונים. אני זוכרת שבימי הראשונים כמטפלת, עבדתי בקליניקה ציבורית, ונתבקשתי לטפל בנערה בת 14 עם מה שנקרא בשפה הפסיכיאטרית OCD. הנערה היתה מצויה בסבל גדול מאד, ידיה היו אדומות ודלוקות מרוב רחיצות, חייה היו בלתי נסבלים בעולם בו הכל היה מסוכן ומלוכלכך, נקרעת בין הצורך לספור הכל ולהימנע ממספרים הקשורים עם השטן וכו' וכו' עינויים של הנפש. נפגשנו בתדירות של פעמיים בשבוע, שכן כך קבע הפסיכיאטר שהיה ממונה על ההדרכה שלי בזמנו. וישבנו. ושתקנו. וסבלנו. והתענינו. ואותו פסיכיאטר, אליו פניתי במצוקה "זה לא עובד, היא סובלת, אני לא מצליחה לעזור לה", הקשיב בנחת, מוצץ מקטורתו והשיב: "כן, זה לוקח זמן, תמשיכי כך". האם עזרתי לה? אינני חושבת. האם עיכבתי אותה ובכך לא רק עשיתי לה עוול אלא הוספתי על סיבלה? לא קל לי עם התשובה לכך... האם המרפאה הרויחה את התשלום עבור השרותים שלי? לא. הנערה לא קיבלה את הטיפול שהגיע לה, לא ברמה מקצועית, ובעיקר לא בגישה המקצועית. אבל אני הרוחתי מכך, כי למדתי שיעור חשוב.
השאלה "האם מגיע לי כסף", ו"האם אני שווה את הכסף של המטופלים שלי" אמנם חריפה יותר בתחילת הדרך, שאז חויות כמו זו שעברה אותי שכיחות יותר, אבל היא בעלת תוקף לאורך כל הדרך. שאלה שאינה רק מציקה, אלא גם חשובה לנו, כמטפלים: לעולם, נדמה לי, לעולם אנחנו צריכים להיות מוטרדים האם אנחנו שווים את הכסף. האם המטופל מקבל את התמורה לכספו. בין אם זה מאות שקלים לפסיכולוג בכיר, או עשרות למסאג'יסט מתחיל. באותו אופן, אגב, כמו שהדבר צריך להטריד סנדלר או פקיד בשרות הלקוחות של בזק. או רופא אונקולוג, שגם אם אינו מרפא את הסרטן, הוא מגייס את מיטב המומחיות שלו כדי לתת למטופל את מכסימום הסיכויים שיש.
הסוגיה הזו מעלה לא מעט שאלות שקשורות לעצמנו, לערך העצמי שלנו, לאופן בו אנו תופסים את עצמנו כשווים, מקצועיים, עד כמה אנחנו תופסים את המקצוע שלנו כעוזר באמת. עד כמה הוא עוזר לנו.
הקשר שלנו עם המטופלים שלנו מבוסס על כסף. לשני הצדדים זה לא ענין טריויאלי. עד כמה באמת אכפת לי מן המטופל שלי? האם הייתי מטפלת בו גם בחינם? במקצוע שלי זה מגיע לפעמים למבחני מציאות של ממש כאשר המטופל מחליף את מקום העבודה או עוזבת את הבית והמצב הכלכלי משתנה. מה אז? האם אז הטיפול נפסק? ובמקרים בהם הטיפול נפסק, מה קורה כשהוא רוצה לדבר אתי בטלפון? מה זה אומר על הקשר? על מידת האכפתיות שלי?
האם אני צריכה לחבב מישהו שאני מטפלת בו? לי זה חשוב. אני לא יכולה לטפל במישהו שאינני מחבבת אותו. זה פשוט לא יעבוד. לא שאין קטעים קשים לפעמים בין מטפלים למטופלים. לא שאין לי רגעים שקשה לי, או לא טוב לי, או לא קל או נעים לי. אבל חיבה בסיסית צריכה להיות שם. אכפתיות. רק כאשר קיימת אכפתיות עמוקה ואמיתית למטופל, באמת אוכל לטפל בו. וכאני פוגשת מישהו שאני מרגישה שאכפתיות זו לא תוכל להתפתח, אני לא מתחילה בטיפול. אין טעם.
האם העובדה שהקשר הוא עיסקה שיש בה כסף אינה מכבידה על הטיפול? כנראה שכן. זה מעורר תגובות קשות ולוחץ על כפתורים שונים של מטופלים, שתוהים אם הם באמת חשובים למטפל, לא פעם תוהים אם היה מטפל בהם גם ללא תשלום, אם הם חשובים לו באמת. לעתים זה כמעט מעליב שצריך לשלם עבור מישהו שיקשיב לי, ויגלה אכפתיות, ויהיה לצדי.
גם למטפלים כמה וכמה נקודות שנלחצות: האם אני סוג של זונה? אלא שבמקום להחליף כסף במין אני מחליפה אותו בהבנה ואכפתיות? האם אני שווה את הכסף? אם היו הולכים למדריכה שלי,שם היו מקבלים תמורה הוגנת, היא הרי תמיד יודעת הכל טוב ממני....או הקולגה שלי, שכל כך יותר מנוסה ו/או חביבה ו/או חמה ו/או... ו/או... משהו שאני לא...האם זה באמת הגיוני לקבל מאות שקלים עבור שעת טיפול שבה אני עושה את מה שכולנו עושים ממילא: מגלה אכפתיות ודאגה. האם לא הייתי עושה טוב יותר למטופל שצריך פגישות יותר אינטנסיביות, אך אינו יכול לשלם על כך, לו הייתי מאפשרת לו פגישה נוספת בלי תשלום? האם הצורך שלי בתשלום לא בא על חשבון זכותו של כל אחד לטיפול הוגן, גם אם אין לו הכסף לשלם עבור זה.
התשובה היא שהתמורה שמקבל המטופל לכספו אינו רק הנסיון והידע המקצועיים שלנו, הכשרון וההשקעה, אלא גם, ובעיקר, את ההתמקדות בצרכיו שלו.
האם זה אחרת במקצועות אחרים? האם כדי לרשום פורמולה הנטורופת צריך לחבב את המטופל שלו? איני יודעת להשיב על כך, אך יודעת שעבור פסיכולוג או מטפל שאינו פוגש במטופל שלו גוף גרידא, אחד הכלים הטיפוליים החשובים ביותר הוא... הוא עצמו. המטפל. והכלי הזה צריך תנאים מספיקים כדי לתפקד באופן אופטימלי. העמידה בגבולות היא חלק מן התנאים האלה. כמו שלקחת פורמולה צריך על בטן ריקה, כך צריך טיפול להיות בתנאים המאפשרים למטפל לעבוד הכי נכון: להיות רגוע כלכלית, לא לעשות טובה למטופל, לא להרגיש כלפיו כעס שנובע מתחושת ניצול או תמורה לא הוגנת, או שקשה לעצור אותו בסוף הטיפול ולסיים את הפגישה בזמן, או שתמיד כשהפגישה כבר נגמרת, נזכר שרצה לדבר על משהו נורא חשוב וזה חייב להיות עכשיו ממש ברגע זה. מוכר?
שאני רגועה כלכלית, ורגועה מבחינת היכולת שלי לשלוט על הזמן המוסכם מראש בינינו, אני שקטה ומרוכזת יותר בשעה הטיפולית בצרכים של המטופל. במה שבאמת חשוב לטיפול. כשאני לא עסוקה במגוון הדרכים שאנחנו ממציאים כדי לחבל בטיפול או ברצון הטוב של המטפל שלנו, אני פנויה להתמקד במה שחשוב.
הגבולות השמורים גם מאפשרים לנו, כמטפלים, להכיל את הקטעים הקשים של המטופל, הרגשות והאמירות והסיטואציות הקשות, המכאיבות, אולי הכעוסות, שבטיפול טוב יעלו. מטופלת עמוסה בזעם על אמה שנטשה אותה רגשית, לא תוכל באמת לרפא את עוצמת הזעם אלא אם יתאפשר לה לחוות חלק מזה, לעבד חלק מזה, אולי אפילו לשחזר חלק מזה, בחדר הטיפולים. ולשם כך אני שם. ומה מאפשר לי להכיל, לספוג, מבלי לחוש נפגעת, מבלי להרגיש קרבן להתעללות? הגבולות שלי. לגמור את השעה בזמן ולהספיק לשתות תה לפני השעה הבאה. לשתות תה ולהתחדש, לנשום, לתת לחדר ולעצמי להתאוורר אחרי פגישה קשה. לחדש את הכוחות שלי. להיפרד מן המטופלת שיצאה ולפנות מקום גם בתוכי למטופל שאחריה. להיות בשקט רגע, בלי להתיחס למישהו אחר. ולפעמים להחזיר טלפון, לרשום כמה משפטים על הפגישה שהיתה, שחשוב לי לזכור. פעם בכמה זמן אני עוברת על הרשימות שלי ורואה את התהליך כולו, זה חשוב ונותן פרספקטיבה חשובה. מה שרואים משם לא תמיד רואים מכאן.
הדוגמאות לגבולות שנתתי עד עתה היו משני עולמות, שני האזורים המובהקים בהם צרכיו של המטפל ראויים לסיפוק תמיד: התשלום וזמן הפגישה. אם גם עליהם הוא מוותר, הוא מתפשר על התנאים בהם הוא יכול לתפקד עם לב פתוח, עם נדיבות, עם אכפתיות , ובעיקר עם היכולת לתת ולהתמקד בצרכים של המטופל. אנחנו יכולים לתת רק מה שיש לנו, ונתינה מעבר לגבולות שלנו מזיקה לכולנו. ודאי שאינה מועילה למטופל.
היתה מטופלת שאחרי שנה וחצי של עבודה התחילה ללמוד, ולא יכלה להמשיך ולשלם עבור הטיפול, והמשכנו להיפגש כאשר שילמה מחיר מופחת מאד. כאשר סיימה את הלימודים ואני התקשיתי לפתוח מחדש את החוזה הכלכלי שלנו, שמתי לב שמכסת הרצון הטוב שלי מתמעטת. עם כל החיבה אליה, ההזנחה במקביל של הצרכים שלי בהוגנות כלכלית גרמה לכך שחלק מן הרצון הטוב שלי נפגע והתחלתי להרגיש מנוצלת. זוהי סיטואציה מסוכנת ממש לטיפול, והבנתי שעלי להעלות את הנושא לפני שיגרם לטיפול נזק ממשי. נכון, היא כעסה עלי ולא היה לה קל, אך הקשר בינינו נשאר אמיתי, חי, ולא נקבר תחת מסיכות של "הכל בסדר" כאשר מתחת לפני השטח הכל ממש לא...
כסף הוא לא כסף. יש לו משמעות יותר רחבה. ברוב המקרים בהם מטופל רוצה לסיים טיפול או לעבור לפגישות מרווחות יותר, הוא יגיד שזה קשור לכסף. ברוב המקרים זה לא. אבל לכסף יש הרבה חשיבות בחיינו. הוא בטוי של השקעה, של איפה אנחנו שמים את האנרגיה שלנו, כמה אנחנו רוצים להשקיע ובמה. הוא בטוי לסדרי עדיפויות, למה חשוב לי, לכמה אכפת לי.
כמטפלים אנחנו צריכים לא רק לטפל במטופלים, אלא בסיטואציה הטיפולית שאנחנו חלק ממנה. צריך לדאוג לאינטגריטי של הטיפול. בלהיות מטפלת יש נתינה גדולה, לעתים גדולה מאד, וכדי לתת כל כך הרבה צריך שיהיה מאיפה. והמיכל ממנו יוצאת הנתינה הזו צריך להיות מוזן. צריך להיות מקום בסיטואציה הטיפולית שגם דואג למיכל, לצרכים שלו.
כמטפלת, יש לי הרבה צרכים: להיות משמעותית, להצליח להוביל מטופל בדרך לשינוי, להיות אהובה על ידו וכו'. לכל הללו אין מקום בסיטואציה הטיפולית, שכן הם נמצאים בקונפליקט עם הצרכים של המטופל. הצורך שלי להיות מוערכת יחבל בצורך של מטופל להיות אותנטי אתי, ולא להצטרך להעריך אותי דוקא. הצורך שלי להיות אהובה בא בדרך כלל על חשבון הצורך של המטופל לחוות את הקשיים שלו אתי, את הרגשות השליליים שלו, את הכעס שלו וכו'.
כמטפלים יש לנו שני צרכים בסיסיים שיש להם מקום בטיפול: הזמן והפרנסה שלנו. כשזה מסופק, אני יכולה להתפנות. הם התמורה הוגנת ואחידה, ואין ייחוד למטופל הזה, גם לא תהיינה לי צפיות ממנו, מודעות או לא מודעות. זה שומר עליו מפני. מפני הרגישויות שלי והצרכים שלי להיות חשובה, טובה, נדיבה, אכפתית, קשורה, אהובה וכו'. נכון, הגבולות שומרים עלי, אבל הכי חשוב שישמרו על הטיפול.
מה קורה כשהגבולות של זמן ותשלום בטיפול נמחקים או מיטשטשים? בדרך כלל לא משהו טוב..
זה כר נרחב לצמיחה של רגשות קשים כלפי המטופל, של ניצול, או כעס. כשאני לא שומרת על עצמי, אני לא שומרת על הטיפול, ואני לא שומרת על המטופלת. כתבתי כאן לא מעט על הגבולות שלי, כמטפלת. אבל גם למטופלת שלי יש גבולות. לא תמיד היא מכירה בהם. לא תמיד היא מכבדת אותם. לא פעם, זאת הסיבה שהיא באה אלי. ולא פעם האחריות לשמירת הגבולות שלה חלה עלי. ולאט לאט, עם התקדמות הטיפול, כשההבנה וההכרה שלה עצמה בגבולות שלה יצמחו ויתפתחו, האחריות תוכל להתחלק בינינו, ולהפוך לגמרי שלה, כשאני מכבדת, אבל לא אחראית עליה. מהלך כזה שכיח במיוחד במקרים שבהם המטופלים שלנו חוו ניצול, והתמודדות עם נסיבות של ניצול הינה לא פעם אימוץ והפנמה של הניצול, תוך הרדמה של המקום ששומר על עצמי, ומכיר בגבולות שלי.
המאמר פורסם לראשונה ב"חיים אחרים"
