• יעל לי

לעשות שלום

Updated: Jan 21

תוך המציאות המורכבת שלנו, אני מוצאת עצמי קצת אבודה. אבודה בים של דעות נחרצות, של אידאולוגיות ברורות, של הכרזות מוכנות-מראש, כמעט רפלקטיביות, שנשלפות כמו אוטומט בכל הזדמנות, שוצפות אמת אחת מוחלטת: צריך להיכנס בהם, צריך לצאת משם, צריך לחסל אותם, ולהראות להם, צריך להיזהר וצריך וצריך...ונדמה שכולם יודעים: למה זה קורה, איך להפסיק את זה, ובעיקר איך זה יתפתח. מה הדרך. יש דרך אחת והנה היא, המתכון לפניכם. כל מה שצריך זה להיצמד להוראות...

ואילו אני לא באמת יודעת. לא באמת מבינה מה קורה. כן, יש לי הבנה הסטורית מסוימת, גם אני שומעת את אהוד יערי וגיא בכור, קוראת את אלוף בן ואת ארי שביט, ובכל זאת, אני לא באמת מבינה מה קורה פה. המחשבות שלי הרבה פחות ברורות לי מההרגשות שלי. אני יודעת שאני מרגישה לא טוב עם מה שקורה, אבל זה לא מיתרגם לפעילות מוחית נמרצת ולדעה שמתגבשת.  טוב, זה לא לגמרי מדויק. יש לי דעה שקשה לי לפקפק בה, על הדרך בה דברים נעשים פה. על הדרך עצמה. על דרך האלימות. על דרך הנקמה. על דרך ה"יותר": הם היכו בנו, אנחנו נכה בהם יותר, וזה מה שיעזור. על הדרך שמבוססת על "אנחנו" ו"הם", על חלוקה כל כך ברורה שאני לא באמת יכולה להבין. 

באותה מידה שאינני יכולה באמת להבין מה עובר על תושבי הצפון כעת. בין אם הם במקלט בגלות מביתם, או שהם יושבים בביתם, כלואים בתוך האיום המתמיד, שלא לדבר על האבדן, על השכול. טוב, אז יש לי דעה ויש דברים שאינני מבינה. כמו כולנו כאן. ובתוך המציאות הזו, שמרגישה לי בעיקר מטורפת, אני פונה פנימה, אל המציאות הפנימית שלי, אל המקום בו נמצאים הבלבול ואי הודאות: בתוך הגוף שלי. 

איך, אני תוהה, אני יכולה לקבל מעט בהירות בזמן הזה?

וכרגיל, מה שמציע לי בהירות זו הנשימה שלי. היא תמיד שם. טוב, בינתיים. אבל כל עוד אני כאן, היא כאן. נאמנה כתמיד.

אויר נכנס ואויר יוצא. את זה אני יודעת.

החזה שלי עולה והחזה שלי יורד. את זה אני יודעת.

הבטן שלי יוצאת והבטן שלי נכנסת. את זה אני יודעת.

הנחיריים שלי מתרחבים ומרפים. את זה אני יודעת.

האויר חולף על פני פתח האף שלי. קריר כשהוא נכנס. חמים כשהוא יוצא. את זה אני יודעת.

האם אנחנו יכולים לעשות שלום באזור הזה? אני לא יודעת.

אני רוצה לשאול שאלה קטנה יותר: האם אני יכולה לעשות שלום עם עצמי? לחוות שלום? מה זה שלום?

<