פרוזק הוא לא רעיון. אבל רבים הופכים אותו לכזה. לקחת תרופה או לא? השאלה הפשוטה - לכאורה - הזו, מטלטלת רבים וטובים, ומעוררת תגובות חזקות. גם פסיכולוגים נגועים במכת הרעיונות הזו. לרבים מהם, שלא חוו בעצמם דכאון או את השפעת התרופות, יש רעיונות ומחשבות נחרצות לגביהן.
אני פחות מאמינה ברעיונות נחרצים. אני מאמינה בתשובה שמתאימה לי או לך, אבל לא לו או לה. ואני מאמינה בהתאמת החיים אלינו, ולא רק בהתאמת עצמנו למה שאחרים חושבים או רואים כנכון... ועל כן נסיתי בעצמי את התרופה. משך תקופה של כשנה לקחתי את אחת התרופות ממשפחת הפרוזק, וחויתי בגוף שלי עצמי את ההשפעה שלה. אין לי יותר מדי רעיונות על מה נכון או מה לא נכון, אבל יש לי היכרות אינטימית עם החויה של לקחת תרופה נוגדת דכאון וחרדה, של הפסקת לקיחה (מה שקרוי "גמילה"), ושל התהליך שעברתי סביב ההתלבטות אם "לקחת או לא". התלבטות שהפגישה אותי באופן עמוק עם שאלות יסודיות בחיי. עצם השאלה חשובה כמעט כמו ההחלטה: לקחת או לא לקחת?
רבים מגיעים למשרד שלי עם ההתלבטות הזו, עם מטען עצום של מחשבות, אידאלים, ולא מעט "מה יגידו" (זה יירשם בתיק בקופ"ח, איזו השפעה תהיה לזה, איך יגיב בן הזוג שלי וכדומה). באים עם שק מלא, שלא משאיר הרבה מקום לחופש. החופש לבחור מה נכון לי. מה מתאים לי ולדרך שלי.
"לקחת או לא לקחת" הוא תהליך כשלעצמו. אך הוא לא חייב להיות ממושך ומפותל. להיפך. תהליך ההחלטה צריך להיות מיודע, ולשקף את מי שאנחנו. מנסיוני שאלה זו יכולה להיות במוקד של תהליך יעוץ ממוקד, קצר, בו עולות סוגיות עמוקות -לעתים הסוגיות העמוקות - של חיינו. להלן מדריך קצרצר, מעט טלגרפי, של חלק מן השאלות שאנחנו נדרשים להן בהתלבטות הזו:
בכמה מקרים מדובר?
הסטטיסטיקות בארה"ב ובאירופה מדברות על עשרות אחוזים של האוכלוסיה, שבשלב זה או אחר בחייה סובלת מחרדה ומדכאון. זה שם. כאן בארץ אנחנו שוברים את השיאים (יש לנו גם כמה סיבות אובייקטיביות לכך). כולנו מוקפים במכרים, יקרים ולא פעם גם אלה שעושים לנו צרות בחיים, שסובלים מחרדה שמפריעה למהלך החיים. או מדכאון. לאו דוקא כזה טוטאלי, אלא יותר מן הסוג של מלאנכוליה, פסימיות, נטיה לדכדוך, נטיה לכעסנות, לחרטות ועוד. סל הדכאון הנפוץ מכיל לא מעט התנהגויות ותופעות מוכרות.
לעתים זה בלתי נסבל להיות עם זה, לעתים זה נכון להמשיך ולחוות את הדברים. כל תהליך יעוץ שכזה, בו אני נשאלת אם "לקחת או לא לקחת" מתחיל במילה "תלוי", תלוי בחיים של האדם, במטרות שלו, באמונות שלו, ובעיקר בתהליך שלו. האם זה תומך בתהליך הצמיחה שלי (במקרה שאין מדובר בהתיעצות חד פעמית, ואני מכירה את האדם מן הטיפול, זה כמובן קצר יותר...). להלן סיכום סכמאטי כמה יתרונות וחסרונות בסיסיים של תרופות אלו.
יתרונות:
1. שקט. שקט מהמטחנה הבלתי נגמרת של פעילות המח, מאינטנסיביות בלתי פוסקת של מחשבות. שקט שמאפשר לתפקד, לישון, להתרכז בעבודה, להגיב באופן רגוע לדברים מכעיסים שקורים (וימשיכו לקרות גם עם התרופה...). התרופה משמשת בדרך כלל מעין חיץ עדין בין העולם לבין העוצמה של הרגשות והתגובות שהוא מעורר. לא ניתוק, אלא ריחוק מסוים. את החיץ הזה, אגב, נפגוש גם ב"חסרונות".
2. הורדת העוקץ מן האינטנסיביות של חרדות, פחדים, מחשבות ורגשות שליליים וקשים. התכן לא בהכרח ישתנה, אבל העוצמה יכולה לרדת באופן משמעותי, ולאפשר להפוך מאדם מיוסר, סובל, שהכל נוגע בו, שהכל מטלטל אותו מן היסוד, לאדם שהדברים נוגעים בו, אך לא חודרים את מעטה ההגנה הבסיסי, העור שנוצר.
3. הפוגה. התרופה יכולה לאפשר לגוף ולנפש היגעים הפוגה. בתקופה בה התרופה נלקחת, בשל היתרונות שנמנו לעיל, ניתנת לגוף אפשרות אנרגטית וביולוגית להירגע. במצב של מתח מתמיד מערכת החרום של הגוף (מערכת העצבים הסימפאטתית, שאחראית על התגייסות למצב חרום) נמצאת במצב "הפעל" באופן החורג ממה שהמציאות דורשת, או שהטבע התכוון כאשר יצר אותה. כמו מנוע שעובד נון-סטופ, ובסופו של דבר מתחמם מדי ורותח. בטבע המערכת נכנסת למצב "הפעל" כאשר מופיע בשטח איום (זאב, לדוגמא), ועוברת למצב "הפסק" כאשר האיום חולף. במצב של חרדה ה"הפעל" לחוץ כל הזמן. תרופה נוגדת חרדה נותנת אפשרות למערכת החרום להירגע מהדריכות הכרונית שלה, ומאפשרת למנגנון ה"הפעל"-"הפסק" לרכוש מחדש חלק מן הגמישות שלו.
4. הפוגה זו מאפשרת לנו ללמוד לתפקד אחרת, להגיב אחרת. תגובות אוטומטיות, כרוניות, של מתח, אינטנסיביות, כעס וכו', יכולות לפנות את מקומן לתגובות פחות אוטומטיות, שאולי יותר הולמות את המציאות. ההפוגה מאפשרת לנו ללמוד שאפשר גם אחרת. למידה שיכולה להישאר בסביבה גם לאחר שמפסיקים לקחת את התרופה. אין מדובר בלמידה קוגניטיבית, שכלית, אלא בלמידה שהגוף עצמו לומד.
5. הגדלת המיכל. במצב של חרדה אנחנו כל הזמן במצב שאין לנו מקום. אין לנו מקום לשאת אי נוחות, כעס, תגובות לא נעימות מצד הסביבה, תסכול וכו'. הגמישות שלנו בחיים חסרה. התרופה מאפשרת למיכל שלנו להתרחב, כך שנוכל להכיל יותר, לשאת יותר, לפגוש את החיים מבלי שיטלטלו אותנו באופן כל כך הרסני.
6. תמיכה בתהליך טיפולי. לא פעם עוצמת החרדה או הדכאון אינן מאפשרות לאדם להיכנס לטיפול, להרפות בו, לשהות די הצורך במקומות הלא נעימים, אך החשובים כל כך בטיפול. בשל השקט התעשייתי, והיכולת לשאת יותר בפחות קושי, ניתן לעתים להעמיק אל תוך תהליך טיפולי באופן שלעתים לא מתאפשר ללא התמיכה של התרופה.
7. ההחלטה הפיכה. לא טוב? מפסיקים לקחת את הכדור. גם אם צריך לרדת ממנו בהדרגה, עדיין תוך שבועות ספורים מחזירים את המצב לקדמותו, טרם הכדורים, בלי שהם עשו משהו בלתי הפיך במח. את העובדה הזו, אגב, נפגוש גם בחסרונות... התרופות ממשפחת הפרוזק אינן מרפאות דכאון או חרדה. הן מקלות, זמנית, כל עוד לוקחים אותם.
חסרונות
1. זה כימי, זה סמים. זה לא טבעי. על כך המסנגרים משיבים: נכון, אבל כל הפעילות במח הינה כימית. גם התפתחות של סרטן היא תהליך טבעי של הגוף. לא נטפל? אגב, רבים שמעלים התנגדות זו מעשנים באופן קבוע סמים. "אבל זה בשליטתי", הם אומרים. נכון, כך גם לגבי התרופה. בכל עת אפשר להפסיק לקחת אותה. בחיבור בין הגוף והנפש אין הבדל. אנרגטית זוהי תופעה אחת. נפש מעונה היא גם גוף מעונה.
2. זה שינוי ממקור חיצוני, ואני רוצה שינוי ממקור פנימי. כמו הרצון שמישהו יציל אותנו, שמשהו בחיים ישתנה, שמישהו כבר ישנה את מזג האויר/מצבי הכלכלי/אמא שלי/בעלי וכו', גם הפניה לכדור היא פניה להצלה חיצונית. לעתים, אומרים המקטרגים, זה פשוט פינוק. את אותו השינוי אפשר להשיג דרך עבודה קשה: דרך לימוד רגיעה עצמית או מיומנויות חיים, דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, או יוגה, או מדיציה וכו'. התנגדות זו תקפה כמובן באותם מקרים בהם ניתן לעשות את העבודה הקשה של השינוי הפנימי, של ההתמדה והתירגול שהוא דורש, של השקעה לעתים רבה מאד בזמן, בממון, באנרגיה. לעתים עצם גיוס המוטיבציה כדי להתפנות ולהשקיע בעבודה זו לא מתאפשר. במקרים כאלה לא פעם נחוץ שלב ביניים של הקלה זמנית, שמאפשרת התגייסות.
3. האם אני פסיכי שאני צריך תרופה פסיכיאטרית? זה אולי הקושי הגדול ביותר. נדמה לי שהוא נוגע בחרדה הרבה יותר רחבה, של הפחד שמא אני לא נורמלי. בצורך הבסיסי, הקיומי שלנו, מאז ילדות, של להיות בסדר. הסטיגמה של תרופה פסיכיאטרית אמנם נחלשת עם השנים, אך עדיין יש לה אחיזה איתנה בפחד שלנו להיות לא בסדר, או משוגעים. פחד שכיח, שבשלב זה או אחר בחיינו תוקף את כולנו במידה זו או אחרת..
4. האישיות שלי תלך לאיבוד. גם התנגדות זו קשורה בקושי לאבד את השליטה, להכניס אל תוכנו משהו לא ידוע, לא מוכר. במידה ובה אני מזוהה עם התגובות שלי, עם המחשבות או הרגשות שלי, עם האופן בו אני חווה את העולם, כך אחוש שאני מאבדת משהו עם השינוי שמייצרת התרופה. יחד עם זאת, זה נכון שיווצר שינוי. והשינוי הזה יכול להיחוות כמשהו חיצוני, מלאכותי, זר, ואולי אף חודרני.
5. לעתים אנשים מדווחים שהמידה בה הם מרגישים את עצמם יורדת, עם השימוש בתרופות, עד כדי קהות. מדובר בתחושות של "ריחוק מעצמי", "פחות מרגיש", או אפילו "מנותק". במקרה שתגובה כזו מתרחשת, יתכן שתרופות הן לא פתרון מתאים. לעתים אפשר להחליף את התרופה, ולמצוא תרופה אחרת, שאינה יוצרת חיץ גבוה ועבה כל כך. אך התרופה צריכה ליצור עור במקום שבו הוא חסר, אבל לא עור של פיל. אנחנו עדיין רוצים להרגיש את העולם, להיות בו, להגיב אליו, להיות חיים...
6. התועלת של הכדור מוגבלת. חדשות מאכזבות: כדורים לרוב אינם מהווים תחליף לצורך בטיפול. הם מורידים את העוקץ, ממתנים, אולי משטיחים את המצוקה, אבל אינם פותרים ענינים או מבריאים קונפליקטים, או מלמדים אותנו לנהל יחסים. כאשר מפסיקים לקחת את הכדור, לעתים הכל חוזר: ארוע משברי עשוי להחזיר אתכם לנקודת ההתחלה, אם לא היה בתוספת לטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי מסוג כלשהוא. ושנית, הכדורים אינם פותרים את המצוקה של בדידות, קושי ליצור קשר, היעדר מיומנויות חברתיות, זכרונות ומטענים טראומטיים, תגובות אוטומטיות וכו'.
7. נזקים מצטברים. התרופות ממשפחת הפרוזאק אינן ממכרות או יוצרות תלות (כלומר צורך להעלות את המינון כל הזמן), אך המחקרים הקיימים לגבי שימוש ממושך מגיעים עד כשבע עשרה שנה, ועדיין לא ידוע מה קורה בשימוש רצוף של עשרות שנים. נקודה זו כמובן רלואנטית לצעירים המתלבטים. יש להדגיש שבכל מקרה, כאשר מדובר בשילוב עם תהליך טיפול, זה לא רעיון רע מדי פעם להפסיק את התרופה לתקופה, ולראות ולבדוק מה השתנה, ומה קורה עכשיו בלעדיה.
8. תופעות לואי: השמנה, אבדן תיאבון מיני, הקהיה של תחושות מיניות, השהיה משמעותית באורגזמה. תופעות שכיחות אלו דורשות לעתים התאמה של תרופה מסוימת לאדם מסוים, על מנת למצוא את התרופה שגורמת פחות אי נוחות ותופעות לואי. לעתים רחוקות הדבר כרוך בתהליך התאמה ממושך, במהלכו מחליפים כמה סוגים של תרופות, תהליך שעשוי ליצר אי שקט ולהעלות קשיים רבים בנוסח: אין לי תקנה, למה לא מצליחים לעזור דוקא לי, וכו'. רבים וטובים "נשברים" גם בשלב תופעות הלואי הפיסיות של התחלת לקיחת התרופה, שלב שנמשך בין שבוע לשבועיים במרבית המקרים. בכל מקרה, תופעות הלואי הרשומות לעיל, בחלק גדול של המקרים, נשארות יציבות ומהוות מחיר רציני לשקט התעשייתי שהתרופות מייצרות. לעתים מחיר גדול מדי. שוב, תהליך הבחירה משקף את הבחירות היסודיות של חיי.
9. הריון או הנקה. לא נעשו הרבה מחקרים, ועדויות מחקריות בודדות שנעשו עד לאחרונה לא הראו כל השפעה על תינוקות שנולדו. מחקר ישראלי שנערך ב"שניידר" ופורסם ב-2006, גילה שבקרב כשליש מהתינוקות לאמהות שנטלו תרופות נוגדות דכאון, נתגלו לאחר הלידה תופעות של גמילה האופיניות לתינוקות של נרקומניות. המקרים הקשים הבודדים, מנו אי שקט קיצוני, הקאות, רעד ופרכוסים. לאור המחקר הזה, בכל מקרה של שימוש בתרופה נוגדת חרדה או דכאון יש לשקול את הסוגיה עם פסיכיאטר. בסל ההחלטה יש שיכללו גם את העובדה שחדשי ההריון הראשונים עשויים להיות מלווים בהחרפה של החרדות, ובהפניה שלהן לעבר ההריון, כך שההריון עצמו הופך סיוט. שגרת הבדיקות הצפופה והמערכת הרפואית החרדה מתביעות, מעצימה את החרדתיות הזו, במקום להקל עליה. על כן אשה שלוקחת תרופה מן הסוג שנדון כאן (SSRI), ומפסיקה את השימוש בה עם כניסתה להריון, צריכה לקחת בחשבון את הסיכון של מתקפות חרדה מאסיביות לעתים, ולשקול את ההשפעה של עליה בחרדות על בריאותה ובריאות התינוק.
לגבי הנקה - לא פעם עדיפה הנקה מזינה ורגועה מבקבוק, מאשר הנקה על ידי אמא עצבנית מאד, שלא מאפשרת חוית הנקה קרובה, נוכחת וקרובה לתינוקה. בכל מקרה, מדובר בנושא שראוי לשקול אותו ולהתיעץ.
10. רישום ברשומות. כאשר התרופה נרכשת דרך קופ"ח. למרות השכיחות של השימוש בתרופות (בסביבתו של כל אחד מאתנו אנשים שלוקחים או לקחו בעבר תרופה כזו), עדיין קיים החשש. במרבית המקרים (למעט במקרים כדוגמת קבלה לקורס טיס או לארגון ישראלי סודי מסוים, כך על פי השמועה) זהו חשש שוא, שקשור עם הפחד לקבל סטיגמה (ראה: "מה אני פסיכי") אך יתכן שבמקום עבודה מסוים או לצורך ביטוח מסוים זה יתברר כקושי. שווה לברר.
גם אם במקרה שלך היתרונות עולים על החסרונות, יש לקחת בחשבון את התהליך הפסיכולוגי שנדרש כדי להסכים לקחת את התרופה. כדי להסכים לקחת תרופה נוגדת חרדה או דכאון, צריך להסכים להרפות. לעזוב. לסמוך על משהו שיתמוך בנו. לא כל אחד מסוגל לכך, חלקנו חיינו חיים שהוכיחו לנו שוב ושוב שאין על מי לסמוך, שזה מסוכן להרפות, לתת שליטה. נכון, זה גם מה שמייצר דכאון, וודאי חרדה, אך דוקא רבים שהיו יכולים ואפילו צריכים להיעזר על ידי התרופה, הם אלו שמתקשים לותר על הדמוי שלהם ככל יכולים, שיכולים לפתור הכל בעצמם, ושאסור להם לסמוך או להישען או לקבל עזרה. במקרה כזה לקיחת תרופה עלולה להיות חויה של הכנסת סוס טרויאני אל תוך עצמי, ולהוות חרב פיפיות. רצוי במקרה כזה לקבל תמיכה בתהליך ממטפל באוריינטציה פסיכולוגית-תהליכית (לא פסיכיאטר שנותן מרשמים ושולח את המטופל לדרכו..).
מן הנסיון שלי, בכל מקרה החלטה כזו ראויה להיות נשקלת ומדוברת, עם חברים, עם רופאים, ועם השותפים שלכם לדרך החיים שלכם. סוגיה זו נוגעת ברובד העמוק ביותר שלנו: אני תקין? אני פגועה? אני רוצה תיקון חיצוני? אני מוכנה להסתכן? אני רוצה הצלה מבחוץ? אני מוכנה לקבל תמיכה?
לכל זה כדאי להוסיף התיחסות למאמרים של אירוינג קירש, שערך לא מעט מטא-ניתוח של מחקרים שעסקו ביעילות של תרופות נוגדות דכאון וחרדה. כלומר הוא לקח עשרות מחקרים, וניתח את האינפורמציה בהם באופן ששואל שאלות אחרת, על כמות גדולה של נחקרים ומקרים. המסקנות שלו אינן חד משמעיות למי שרוצה המלצה בנוסח "תרופות זה טוב או רע", אבל הן מצביעות על כך שיש אפקט פלסבו משמעותי, 80% (!) שאחראי על אחוז לא נמוך של השפעת התרופות, כלומר שההשפעה הישירה של התרופות היא לכל היותר 20% מן הפעילות של התרופה. הוא גם טוען שתופעות הלואי שלהן גורמות התרופות, אינן משהו זניח שנלווה לאפקט המקל, אלא שורה של שינויים שהתרופות מייצרות במח. המחקרים של קירש מכונים "שנויים במחלוקת" אבל נדמה לי שיש בהם המון מידע רלואנטי למי שמתלבט, למרות האג'נדה שלו (אמנם הוא בסופו של מחקרים אומר שיש השפעה לתרופות, הוא תוקף את תעשיית התרופות בחריפות).
Comments