על ילדות ומיניות
אנחנו נולדים מיניים. אם מתעוררת אי נוחות מן המשפט הזה, מקורה בבלבול שרבים עושים בין מיניות ילדותית לבין מיניות בוגרת. ילדים נולדים עם תחושות של עונג, שממוקמות באזורים שונים בגופם. פרויד כינה אזורים אלו - הלשון, השפתיים, העיניים, פי הטבעת ואחרים - אזורים "ארוגניים". הוא טען כי לכל אזור בגוף היכולת להיות מקור לריגוש מיני.
בשלבי התפתחות מאוחרים יותר, מתכנסות התחושות המיניות לאזור הגניטלי (של אברי המין), והמיניות הופכת ממוקדת בעיקר בפין או בדגדגן. השפתיים, השדיים, אוזניים ועיניים, כמו גם פי הטבעת, נשארים איברים מיניים גם בהמשך החיים, וכשיש חיבור עמוק לגוף ולתנועה, גם אזורים אחרים הם מקור לתחושות עונג.
לעומת פרויד, שהתיחס לאזורים ספציפיים בגוף (נרחבים ככל שיהיו), וילהלם רייך –תלמידו, ומי שלימים הפך מתנגדו - טען שמיניות הינה לב לבה של התנועה שלנו. ילד, מבוגר, חיה ואדם, בכולנו אנרגית חיים בסיסית, בין אם נקרא לה דם או צ'י או פראנה, והזרימה שלה הינה התנועה המינית שלנו. כאשר היא חופשיה וזורמת, טען רייך, לאדם יש היכולת לתנועה מינית מלאה, לחויה של עונג מלא, ולאורגזמה עשירה ועמוקה, כזו שמרטיטה את הגוף כולו (כן, גם אצל גברים). מיניות פתוחה ומלאה קשורה עם תנועה מלאה גם בתחומים אחרים. גוף פתוח ומשוחרר מאפשר גם ביטוי אמנותי, דיבור, צחוק ויחסים אינטימיים פתוחים ומשוחררים. הוא מאפשר הנאה עמוקה מהכנת סנדויץ' לבית הספר, מהחלפת גלגל ומספורט.
אנחנו מכירים היטב את המצבים השכיחים יותר, כשההסטוריה (בעיקר משפחת המוצא, דמויות ונסיבות ילדותנו המוקדמת) לא איפשרה תנועה מלאה ובטוי גופני משוחרר ומלא?
לכל גוף חי תנועה פעימתית בסיסית. גם אמבה, יצור חד תאי, פועמת: היא מתנפחת ומתכווצת באופן קצבי. אם נשים סיכה בקרבת האמבה, כך שכאשר היא תתנפח הסיכה תדקור אותה, האמבה תגיב על ידי הקטנת תנועת הניפוח, ולא תתנפח מעבר לנקודה בה פגשה את הסיכה, כדי להימנע מדקירה נוספת. באופן כזה מידת ההתרחבות וההתכווצות שלה - התנועה הפעימתית שלה – מצטמצמת כתוצאה ממגע עם העולם. כך בנוי גם אורגניזם מורכב בהרבה: האדם. ילד קטן, שתנועתו עשירה ומלאה, חי בעולם ופועל בו בדיוק כפי שהוא מרגיש. בוכה וצורח, וצוחק עם כל הלב, גם כשזה באולם קולנוע חשוך וכולם התבקשו לכבות פלאפונים. מה שמניע אותו הוא התנועה הפנימית שלו, ההרגשה שלו. העולם החיצוני נכנס לתמונה רק כאשר הילד מסוגל לקלוט מסרים רגשיים מסביבתו, כאשר הסביבה הופכת משמעותית רגשית. תהיה מנומס, אל תצעק, אל תדבר בקול רם כל כך, לא יפה לצחוק ככה, אמא כועסת כשאתה שוכב על הרצפה בסופר וצורח שאתה רוצה סוכריה, אבא מאוכזב כשאתה בוכה ממכה קטנה. וכמו אותה אמבה, גם הילד מצמצם את התנועה שלו כדי להימנע מדקירה, וממשיך לצמצם אותה עם כל דקירה. הדקירות וההשפעה שלהן, מייצרות טראומה, מצב בו גופו של הילד משתריין בשריון הגנתי שלא מאפשר לו לנוע בתנועות אסורות, הילד הופך מנותק מעצמו ומתחושותיו, ופחות מרגיש את עצמו. לא מדובר במקרים חריגים. זו הנורמה. לגבי רובנו.
למרות הדמוי הדרמטי של טראומה, בדרך כלל בטראומה התפתחותית (לא טראומה של מלחמה, של ארוע חד פעמי שמציף ומשתק, אלא החיים בתנאים מסוימים יום אחרי יום), הנזק אינו בחד פעמיות. לא מדובר בדקירות חד פעמיות, אלא בדקירות הסדירות. בדחיה הקבועה, בנטישה הקבועה. אם את עצבנית ואמרת לילד "אוי, אין לי כח יותר אליך", אל חשש, לא יצרת טראומה. תנועה של ילד בריא לא תיעצר מאמירה כזו, גם אם היא בוטה וקשה. הוא יפגע מקומית, כן, והתנועה שלו תצטמצם נקודתית, אבל על רקע של יחסים טובים ומלאי אמון עם אמא, פשוט יניח לה ויסמוך על כך שהסבלנות שלה אליו והאהבה שלה אליו יחזרו. יתרת זכות בחשבון הרגשי יכולה להרשות לעצמה משיכות קטנות. אך דקירות חוזרות ונשנות, נצרבות. אמא מדוכאת, שנוחה לכעוס כשהילד שלה תלותי, תעודד את הילד שלה – גם אם אצלה זה לא מודע – לצמצם את התנהגות התלות שלו, ותגדל ילד אחראי, מעשי , עצמאי, וכזה שהיכולת שלו להתמסר ולסמוך ולבקש עזרה תהיה מצומצמת מאד. היכולת שלו, כמבוגר, להגיד מה נעים לו, ואפילו להרגיש מה נעים לו במיטה, תהיה מוגבלת. המבוגר הזה לא פעם יתיחס לצרכים כאל משהו מגונה, שיש להתבייש בו, ולא כאל תנועה שאפשר לתת לה להוביל את החיים. אם לב התנועה שלנו הינה המיניות, הרי שכל צמצום תנועתי משפיע על המיניות שלנו, על היכולת להיות חופשיים וחיים ביחסי המין שלנו: להתמסר וגם לתבוע, לקחת וגם לתת, לגנוח ולרטוט ולהיות למעלה ולמטה ולמצוץ וללקק ולהרגיש הנאה מעצם חופש התנועה, ומן העונג שגוף פתוח ומשוחרר יכול להרגיש. מי שהיחס שלו לצרכיו מכבד, ירשה לעצמו גם לאהוב ולהיות נאהב, וללב שלו להימס אל תוך הקצב ההיפנוטי של יחסי המין. אם פרויד טען שבריאות נפשית הינה היכולת לעבוד ולאהוב, הטענה של רייך וממשיכיו היא שבריאות נפשית היא היכולת לקיים יחסי מין מלאים ולהגיע לאורגזמה: מידת החופש המיני והיכולת האורגסטית שלנו (הפוטנציאל לחוות אורגזמה באופן מלא ועמוק), הן אינדיקציה למידת הבריאות שלנו.
כמה מאתנו חיים ככה?
רבים מסתובבים עם טראומות שנחרתו לא רק ישירות במיניות שלהם, כי חיי המין שלנו כוללים את היחסים האינטימיים שלנו והמידה שבה אנחנו מאפשרים קירבה ופגיעות. כמו שעדר חיות מוטבע ומתויג על ידי הבעלים שלו, כך אנו נצרבים על ידי השותפים המיניים הראשונים שלנו. זה כר להתפתחות של קשיים מיניים, ושל קירבה וקשר, של אמון ושל היכולת להתמסר, או לכבוש, או להאמין שריח הגוף שלי נעים ומושך, או להגיד מה נעים לי, או לאונן, או להדליק את האור וכו'. בושה עמוקה מן הגוף הינה אחד התוצרים של פגיעות כזו.
כשהילד שלי, בן ה-3, עשה פיפי במכנסיים ברחוב, ולא היו לי בגדים להחלפה, הוא הלך ערום. מבסוט. קרובת משפחה שפגשנו ברחוב היתה מזועזעת. תגידו פולניה, אבל כולנו פולנים. רובנו מתביישים בגוף שלנו, ונבוכים מעירום של אחרים. הקושי שלנו עם הטבעיות הבלתי נסבלת שבה ילד קטן מתיחס אל הבולבול שלו בסקרנות, בגאווה, בלי לעשות ענין, מעיד על העכבות שלנו ביחס אל הגוף ואל המיניות שלנו עצמנו.
מרבית הדתות משקפות את העכבות הללו, ופועלות לפחות למיסגור המיניות למסגרות המשפחתיות שמטרתן ריבוי טבעי, אם לא להתנזרות ממש. שלא לדבר על היחס לאוננות, אותה פעילות חשובה כל כך, המפגישה אותנו עם הגוף שלנו, שזוכה לגינוי המקיף כמעט כל מסגד, מקדש, בית כנסת או כנסיה. הטנטרה נדמית יחודית בדרך שלה לעבודעם מיניות, אם כי גם היא פוסלת אוננות. אך גם דוקא בנסיונות ההגבלה או הגטואיזציה של המין, חוקי הדת מבהירים לנו את חשיבותו של המין בחיינו. חוקי הנידה ממקמים את המין כמשהו שראוי לעשות רק במצב טהור, כאילו מין הוא משהו גדול מן החיים, ולא פשוט החיים. שאלו כל זוג השומר על חוקי הנידה, מה קורה כשהאשה שוב "מותרת": הגבלת הזמינות פועלת להעצים את התשוקה ולבנות את הטעינה, והפריקה מועצמת בהתאמה.
הנאה ממין
כשכל כך הרבה יכול להתקלקל, איך זה שרובנו עדיין נהנים ממין? נהנים, כן, אבל זה כלום לעומת הפוטנציאל שאנחנו לא מגיעים אליו בדרך כלל. האם אפשר להפשיר את החלקים במיניות שקפאו ולאפשר למין לתפוס את המקום שהוא ראוי לו?
מנסיוני, הריפוי שמתרחש בחדר השינה עמוק וחזק יותר מכל ריפוי המתרחש בחדר טיפולים. כשאנחנו שוכבים עם בן או בת זוג, ומקבלים מהם בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהצורך שלנו מבקש, הריפוי יכול להיות גם הוא מדויק, כשאנחנו מעזים להגיד מה אנחנו רוצים, איפה בדיוק ואיך אנחנו צריכים שיגעו בנו, ונענים באופן אוהב ונרגש, זו חויה מתקנת של ממש בעולם. ריפוי כאן ועכשיו. אך כאשר זוג נכנס לשיגרה של חיי מין מוגבלים, קשה לייצר שם שינוי בלי מעורבות חיצונית לפחות ראשונית, ואת זה מנסים לעשות הסקסולוגים על ידי התרגילים שהם מציעים לזוגות.
אנליזה ביואנרגטית כתירגול
בטיפול בגישת האנליזה הביואנרגטית יש אספקט גופני קריטי. אמנם זהו מקצוע פסיכולוגי, אבל אנחנו לא רק מדברים את הדברים, אלא פוגשים אותם בגוף. את הקושי לאהוב, את השנאה העצמית, את האכזבה, הזעם והכאב, שעולים לעתים בעוצמה מפחידה, אנחנו פוגשים בגוף ממש, וגם מתמירים אותם, דרך סידרה של תרגילים; תרגילים אחדים נועדו להעצים את הטעינה בגוף, עד שהיא פורצת גם דרך המחסומים שהצבנו באגן, על ידי כווץ השרירים של רצפת האגן, או שהם פורצים את ההחזקה הכרונית של השרירים הטבעתיים שמקיפים את בסיס אברי המין שלנו. תרגילים אחרים, עדינים יותר, אינם פורצים אלא ממיסים את האזורים בהם קפאה התנועה. תנועה עדינה ועקשנית משיבה מן המתים את החיות הרדומה ביותר. באופן כזה נעשה פרוק הדרגתי של השריון הגופני.
"עונג החיים ועונג האורגזמה זהים", טען רייך, וכשאנחנו מגדילים את החופש בחיים, גדל גם חופש התנועה במין. טיפול שמייצר חופש כזה, על ידי כך שהוא פוגש את החסימות, מעצים את הרמה האנרגטית, וחושף את החיבורים בין הטראומות הרגשיות לעצירת התנועה הרגשית-גופנית, מאפשר לנו לכבוש מחדש את המיניות והחיות שלנו. חלק מן התירגול – התרגילים הלא מיניים - נעשה על ספת הפסיכולוג, חלק ממנו – המיני ממש – מתבצע במיטה המשותפת בבית, וחלק ממנו הוא באוננות, באותו מפגש שלי עם הגוף שלי, אחת על אחת. האפשרות שלי לענג את עצמי, בלי לברוח לפנטזיות, איננה פשוטה לרובנו, אך היא חשובה באותו אופן מרפא. כשאנחנו ממיסים את השריון הגופני, הפוטנציאל המיני שלנו יוצא אל החופשי, ומרשה לנו לנשום, להרגיש, להיות מיניים ולבטא את כל החלקים באישיות ובגוף שלנו, גם אלו שהיו לפני כן "אסורים" או "מלוכלכים". כמו כל טיפול, זה דורש זמן ומאמץ. החדשות הטובות הן שפרוק הביצורים לוקח פחות זמן משלקח להם להיבנות, כך שנותר די זמן כדי ליהנות מחופש התנועה והעונג שמתאפשרים. עונג החיים ועונג האורגזמה. האם אנחנו מוכרחים להסתפק בפחות?