על קטיושות ופחד ודברים אחרים

1. ההסטוריה חוזרת...

כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, התפרנסתי מעבודה עיתונאית בדסק המזרח תיכוני של רשת טלויזיה אמריקנית. ב-1991, כשנהיה ברור שמלחמה הולכת ומתרגשת עלינו, הבינו ברשת שמלחמה זה דבר מסוכן, ושצריך לסקר אותו, אבל יותר מזה – להיזהר ממנו. שריינו לנו עשרות חדרים בהילטון ושרתון ירושלים, לנו ולבני המשפחות. היתה שם נדיבות גדולה ואיפשור גדול לפחד.

כי זה היה הדבר הכי ברור שהיה שם.

פחד.

יותר מאשר סקרנות ואפילו חובה עיתונאית. את שבועות הסקאדים הראשונים שידרנו מן הבטחון של אולפני הבירה בירושלים. מסיכות הגז, אגב, לוו אותנו בכל בוקר מן המלון אל האולפנים.

אחרי ימים ספורים של מתקפות טילים, הבנו את הפרינציפ וה"תירגולת" השתנתה. מעתה, עם הישמע "נחש צפע", במקום לרדת אל  המקלטים יצאנו אל מגרש החניה ומיהרנו אל הרכבים, בהם היו מותקנים סקאנרים המכוונים לתדרי המשטרה. זו היתה הדרך שלנו להצטרף לחויית הנפילה. וגם כאן  – ממרחק בטוח.

הצטרפות מסוימת. סוג של. הצטרפות של ידיעה. ידיעה מתוך שמיעה. שמיעה לא את הבום, אלא את הסקאנר.  מן הבטחון הגמור של מכונית וולוו שעליה מדבקת "עתונות" במגרש החניה של מה שהיה אז הילטון ירושלים.

כך חוינו את המלחמה. אלו, אגב, היו גם התנאים של כתב הטלויזיה המהולל שדווח לרשת בהתרגשות על סקאדים ונפגעים ובתים הרוסים. כתב שטח, קראו לזה אז. כתב מלחמה. בכתבות שלו שילבנו תמונות אמיתיות משדה הקרב התל אביבי-רמת גני, שצילמו מי שנשארו בשטח, שני צוותי צילום מקומיים. ישראליים, זאת אומרת. הללו העבירו אלינו, לאולפנים בירושלים, תמונות טריות של פגיעות סקאדים, בטכנולוגיה הבטוחה של מיקרוגל. רחוק ובטוח. הכתב מעולם לא חווה מתקפת סקאדים תל אביבית, אלא תמיד מן הבטחון של ירושלים. כתב שטח, קוראים לזה? 

בשבוע השני למלחמה, באו לירושלים לבקרנו חברים מהשפלה. זוג חברים, מהתקשורת גם הם, שנשארו בביתם שבגבעתיים. הסקאדים של רמת חן היכו קרוב מאד למרפסת ביתם. כאשר נשמעה האזעקה באמצע האנטרקוט במסעדה של הילטון ירושלים, מיהרו לעלות לחדרנו המבוטן, ואילו אנו, כהרגלנו, יצאנו החוצה למגרש החניה לסקאנרים. כאשר עלינו לחדר כחצי שעה מאוחר יותר, מצאנו את זוג החברים שלנו יושבים על המיטה בחדר המערבי שלנו, עטויים מסיכות גז, רועדים מפחד.

כולנו חוינו את אותה המציאות, אך החויות שחוינו היו שונות בכל מובן אפשרי.  

החויה שלנו , העתונאים, שאמורים לדווח על הדרמה של המלחמה, היתה נינוחה, ודאי נוחה. רגועה, אפילו, תסלחו לי, פילוסופית משהו. כשירדנו לת"א שלושה שבועות מאוחר יותר, לאחר שגם ברשת הבינו את האבסורד של דווח מרוחק, כבר נרגעו כל הרוחות, וגם בבית מעריב, שם ישבנו, לא טרחנו לשים מסיכות גז. אז כבר הצטרפנו לקוליות התל אביבית של הקופצים על הגגות לראות את הנפילות. צו השעה, הקוליות הזו, למי שזוכר, היתה דרך ההתמודדות השכיחה ביותר בתל אביב של אותם ימים. מנגון הגנה של היפוך תגובה, יש שיאמרו, מפני האימה. אם לא נוכל למנוע אותה, אולי נוכל לפחות לצחוק עליה.

מה הרחיק רבים כל כך מאיתנו מהחויה? מה גרם לנו, כאנשים, להגיב לחויה חזקה, אולי חזקה מדי, במנגנונים שהודפים את המציאות? בין אם זו הכחשה או הדחקה או כעס או היפוך תגובה או כל דבר אחר שמתעורר, ולא מאפשר לנו לחוש אימה. פחד. פחד מוות.

אותו גורם, אולי, שמגביל את יכולת ההזדהות של התל אביבים עם השדרותיים והמטולאים, אותה הזדהות מוגבלת וכל כך מקוממת, "בועתית"?

2. אנחנו בשוק?

מה לא מאפשר לנו להיות מקורקעים במצב הזה? לחוות את האימה, את הזעזוע, את הזוועה שנחוית במטולה, בצפת, בעיטא א שאב ובביירות. את האלימות. את השנאה. את הטרוף. 

האם אנחנו בשוק? האם אנחנו, בעורף האמיתי של המלחמה הזו, מוכי הלם קרב? האם זה מנגנון של שימור עצמי שמגן עלינו מפני זוועות? האם מה שקורה פשוט מכניע את יכולת ההכלה שלנו, ונותר מחוצה לה, מנודה? מרוב מגוון של דעות נחרצות ("כנסו בהם!" צווחים מן הימין  ו"פושעי מלחמה!" צועקים מן השמאל), מה אנחנו מרגישים? חווים?

3. איך מרגישים?

כשאני יושבת עם עצמי ומאפשרת לעצמי רק להרגיש, מה שעולה זה: הסרעפת שלי מרגישה לא נעים, לא נוח, כאילו מחזיקה כדור דחוס של חומר מתכתי. הבטן שלי עולה ויורדת במהירות, עליות וירידות שטוחות. החזה שלי מרגיש מכונס, מכווץ, כאילו מגונן על הלב. אני עטויה שריון. שריון הגנתי.

וכשאני קולטת שזה מה שקורה לי, אני נושמת אל החזה. מאתגרת את ההחזקה השרירית על ידי תנועה של אויר נכנס, אויר יוצא. השרירים הפקטורליים המכווצים של החזה נמלאים בחמצן. הם מתחילים להתעורר לחיים. אני שמה לב שהלחי שלי נרטבת. ירדה לה דמעה. ועוד אחת. ויחד עם הדמעות גם הסרעפת שלי מתחילה לנוע, במן קפיצות קטנטנות, עצבניות. כמעט הייתי אומרת לרקוד. ריקוד כמו שרוקדים על גחלים, קפיצי, פתאומי. מעליה הלב שלי מפרפר לחיים, ואני מרגישה.

אני מרגישה. מרגישה פחד. בחדר העבודה שלי בתל אביב אינני פוחדת על עצמי. מה שמתעורר זה פחד עמוק, פחד של "מה יהיה כאן". פחד של מה יהיה אתנו. מה יתפתח מאתנו אם הכוון הזה ימשיך.  ואימה. האימה של התמונות מן הצפון . האימה של החיילים שנהרגו. האימה של אמא שהבן שלה לא יחזור. האימה של אמא שבנה שם כעת, והיא לא יודעת איפה, ומה הוא עושה, ואם הוא בטוח. האימה של אמא ביירותית שהילד שלה נמחץ מול עיניה כשהבנין בו היו התמוטט. אימה של אמא היא אימה של אמא.

האימה של הילדים במקלטים. האימה של תינוקת צפתית שהגיחה מתחת לשולחן אחרי שהטיל חדר את חדר האוכל, הגיחה רק כאשר אבא ואחיה הגיעו אל המטבח שם היתה עם אמא. האימה של תינוקת בעיטא א שאב שכבר שבועות לא ישנה, חשופה לרעמים ולעשן ולהרג, בלי מקלט. האימה מן העוצמה של מה שקורה כאן.

אני מרגישה. מרגישה כעס. כעס על הטרוף הכולל. על שהם שונאים אותנו. על שהם לא מתגברים על העובדה שאנחנו כאן ומתמסרים לעסק של לחיות, של לגדל ולגדול, של להתפתח. על שאנחנו עושים מעשים קשים. על הבורות ועל הפחד שמנהלים את העניינים. על שיש הם ויש אנחנו. על העיתון הנפוץ שמפיץ ברבים את השנאה של העורך שלו שכותב שאין לו בעיה להיות פחות מוסרי בעיני עצמו, ושימותו חפים מפשע שלהם. שלהם ולא שלנו. האבחנה הזו מזעזעת אותי.

זעזוע. כעס. אימה. זה מה שמתעורר כשאני מרגישה. ולרגע הרגשות מציפים אותי. ואני מרגישה שהנה אני טובעת. עוד רגש אחד ולא אעמוד בזה יותר, ואפרוץ גם אני בקריאות נלהמות, מן הסוג שאנחנו מוקפים בהן. והדופק מואץ, והלחי רטובה לא רק מדמעות אלא גם מזיעה קרה ששוטפת. רגע של פאניקה. בלתי נמנע. זה באמת מטורף. המציאות מטורפת, האם להיות בה זה גם להשתגע?

והמלים בהן אני משתמשת כאן? זוועה, אימה. מלים קשות. האם הן לא מחמירות גם הן את המצב? תורמות לפאניקה? להתיחסות המלודרמטית אל המציאות הדרמטית? להעצמה שכולנו עושים כאן של הדברים? ואז נאלצים להסתתר מאחורי מנגנוני הגנה שמשמרים את היכולת שלנו להכיל את הכל?

המחויבות שלי כרגע היא לשלום שלי. לנשימה שלי. למציאות שלי. להיות שם. להרגיש. לתת לדברים לקרות, ולהישאר שם, כמו עדה נאמנה, שלא מפנה את המבט. אני כאן.

אני כאן.

והנשימה שלי, כשאני נותנת לה, נאמנה כתמיד, מחזירה אותי לשקט יחסי.

4. שקט בין סערות

ועם השקט שוככת הפאניקה. ועולות שאלות:

האם אני יכולה לדבר על מלחמה במונחים רגילים? שאוכל להכיל? האם אני יכולה להיות בשקט יחסי וגם נוכחת? להיות בתוך המציאות מבלי להיות מוצפת? מבלי להתחבא מאחורי ציניות ושנאה? וכשמגיע גל של אימה לתת לו לשטוף אותי? וכשהוא שוטף אותי האם אני יכולה פשוט לתת לו, מבלי להתנגד, להתכווץ, להתגונן? לתת לו לשטוף אותי, ולדעת שזה יעבור?

האם אני יכולה להישאר מקורקעת בסערה? האם אני יכולה להשאיר את הלב שלי מרגיש?

האם אני יכולה?

האם אני?

האם?