פסיכולוגיה התפתחותית מלמדת אותנו שתינוקות נולדים מצוידים במספר צרכים בסיסיים, מלבד לאכול ולישון. אלו צרכים רגשיים. לכאורה, אלו לא צרכים הישרדותי ים, אלא שהתינוק האנושי נולד חסר ישע לחלוטין, וללא קשר, ללא דמות מטפלת אשר תדאג לו, הוא לא ישרוד.
על כן לצרכים הרגשיים שלנו יש איכות הישרדותית: "אם יעזוב אותי לא אוכל לחיות יותר", זאת אמירה לדוגמא. ואכן, כך זה מרגיש.
מלבד הצורך בהתקשרות, בקשר של אהבה שיש בו אמון והתמסרות, אנחנו נולדים עם שלושה צרכים שלמעשה מהווים את אבני הבנין של ההתקשרות, של אותו קשר בסיסי עם דמות הורית:
Holding צורך בהחזקה, בלהיות מוחזק. כבר בינקות המוקדמת, מחקרים מראים שלתינוקות יש פחד מליפול. כאשר הקרקע נשמטת תחת רגליהם (או, בסיטואציה מחקרית, כאשר שמים אותם על רצפת זכוכית), הגוף הקטן נמתח בתנועת רפלקס כפי שנמתח גופו של חתלתול שאנו מרימים באויר: הקצוות מתוחים לצדדים, קיר הבטן נמתח, ועל הפנים הבעה של פחד. כאשר התינוקת מוחזקת באופן בטוח, היא יכולה להירגע, ולהתמסר לדברים החשובים באמת: לאכול, להיות בקשר עין עם האם המיניקה או האב המאכיל. גם בן ה-3 אשר מתקשה להיפרד מהוריו ולישון, לא פעם נעטוף אותו חזק חזק בשמיכה, שירגיש מוחזק, כאילו אנחנו מחזיקים אותו, והפלא ופלא, הוא נרגע ונרדם. האם הצורך הזה נכחד עם ההתפתחות? בהמשך
Handling צורך בהתעסקות פיסית, בלהיות ננגע, מלוטף, בכך שיחליפו את החיתול וימשמשו את הגוף, שיתעסקו אתו. צורך זה של התינוק אף הוא חיוני להישרדות שלו. כאשר דמות הורית מתעסקת בו, מזיזה לו את הרגלים, הדמות הזאת גם שמה לב אם משהו לא בסדר, אם יש תפרחת חיתולים או סתם עקיצה. הצורך הרגשי של התינוק, בדרך כלל זוכה למענה אינסטינקטיבי מצד ההורה, שנהנה לגעת בתינוק, להזיז את איבריו, ללטף ולמשמש את מאגרי השומן מאחורי הברכיים וכו'
Mirroring הצורך בהשתקפות, לראות את עצמי בעיניים של הדמות המטפלת. צורך זה, שעיניה של אמא יהוו מראה, בו התינוקת יכולה לראות את עצמה משתקפת, דרך עיניים בורקות אשר מהוות מראה, הוא זה, מבין השלושה, שזוכה להכי הרבה אכזבות. לא פעם אמא טרודה, מדוכאת, עייפה או עצבנית, ואינה מסוגלת להתפנות, לשים את הטרדות או הדכאון בצד, ולהעניק לתינוק את המבט הפנוי הזה, ששם את כל העולם בצד ולרגע הזה רק רואה את תינוקה, שלרגע אחד הוא כל עולמה.
שלושה צרכים ילדותיים, שלא לומר ינקותיים.
האמנם?
האמנם משהו מן הצרכים הללו באמת נעלם כאשר התינוק הופך ילד, והילד הופך מתבגר ואחר כך מבוגר?
בואו נדלג ישר לבגרות. גבר ואשה. נפגשים. תחילה המבט. האם את רואה את ההשתקפות שלך בעיניים של בן הזוג שלך? איך את נראית בעיניים שלו? האם את נראית יפה, מושכת גם בגיל 60? האם בעיניו את יכולה לראות כמה הוא אוהב אותך? או שאת פוגשת שם מבט אטום, שאינו מחזיר לך כל השתקפות של היופי שבך?
אך מבט האוהבים, למעשה, אינו באמת רואה החוצה. בהתאהבות המוח שלנו מוצף בהורמונים אשר אינם מאפשרים לו באמת לבחון את הגבר הזה שמולי. הוא נעטף בהילה כמו הוזלין בעדשה ברומן המצולם. בהתאהבות אנו פוגשים יותר מאשר את הגבר או האשה שמולנו, את ההשלכות שלנו: את הצורך שלנו בחום, בחכמה, בגבריות או בנשיות, בהגנה וכו' וכו'. כמה פעמים אנחנו שומעים:"איך לא ראיתי את זה מהתחלה? כולם מסביבי ראו ורק אני הייתי עוור". לכולם היה מח צלול יחסית, ואילו המח שלך שחה בהורמונים ולא איפשר ראיה צלולה. המבט לא היה חודר וממוקד החוצה. הוא היה מוקדש כל כולו לשמש מראה בה האהובה יכלה לראות את עצמה משתקפת.
הצורך שלנו להיות ננגעים, להיות מחובקים, מנושקים, מלוטפים, הצורך שלנו במגע, כל אלה הינם המשך של אותו צורך ילדותי בלהיות מטופלים, ננגעים. משום כך כאשר הדבר נעדר מן הקשר הזוגי שלנו, שכל כך הרבה דברים אחרים כן נכללים בו, אנחנו לא פעם בוחרים לקום וללכת.כי הצורך שלנו במגע הינו צורך הישרדותי הטבוע בגנטיקה שלנו, והצורך הזה לא הולך לשום מקום עם ההתבגרות.
ומה לגבי הצורך בהחזקה? הרי בבגרות כבר יש לנו את הרגלים שלנו לעמוד עליהן, יש לנו את שווי המשקל ואת עולמנו שאנו (בתקווה) נטועים ומקורקעים בו. ובכן, הוא בא לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות:
קודם כל בחרדה מאבדן הקרקע. כאשר אנחנו מאבדים את העבודה, או את שלמות המשפחה שלנו, או בית וכו', אנחנו לא פעם חווים זאת כאילו הקרקע נשמטה לנו מתחת הרגלים. ואמנם, המציאות משמשת סוכן מרכזי לסיפוק הצורך שלנו בהחזקה, וכאשר היא מתערערת, כך החויה שלנו של להיות מוחזקים עשויה לקרוס, ועמה תבוא חויה של חרדה ומצוקה גדולות.
הדרך השניה שבה הצורך בא לידי ביטוי, הוא בתוך קשר. אנחנו מוחזקים בתוך הקשרים שלנו, המשפחתיים, החבריים, אך בעיקר הללו האינטימיים. גברים, כמו נשים, מדברים על החשיבות של החיבוק בעת צער. על להרגיש עטופים, מוחזקים. "כשהוא מחבק אותי אני מרגישה מוגנת מהכל", הוא משפט שנשמע לא מעט במשרדי. "כשהיא הלכה מהבית, הרגשתי שפתאום הקירות הפכו דקיקים, שקופים, לא מגינים ולא שומרים עלי", מבטא הגבר הנעזב את החויה שלו מאבדן ההחזקה של בת הזוג שלו. החיבוק, כמו גם הבטחון שנותנת מסגרת הקשר, מהווים שלוחה של אותו צורך קדמון בהחזקה. תחילה פיסית, למען ההשרדות הינקותית, ובהמשך פסיכולוגית, למען ההשרדות הרגשית בעולם הבנוי מיחידות משפחתיות גרעיניות וקטנות.
אם כך, תשאלו, כל החיים נישאר תינוקות בצרכים שלנו?
לא. אך הצרכים שלנו לעולם ישארו בעלי אופי ינקותי.
כשאנחנו תינוקות בני חודש, וההחזקה נשמטת מאתנו, אנחנו נבהלים, ופורצים בבכי אשר מטלטל את גופנו ואת סביבתנו באופן עמוק, ומביע את החרדה העצומה בה אנחנו נמצאים: זה סוף העולם! הצילו!!
כאשר ההחזקה נשמטת מאתנו בגיל 40, החויה עשויה להיות דומה: הצילו! אני לא אשרוד את זה! אני לא יכולה להתמודד עם זה!. התגובה הרגשית זהה, אך בגיל 40 כבר יש לנו עמוד שדרה פסיכולוגי, שמסוגל להכיל את הרגש הזה (אני מרגישה נורא אבל זאת לא התמונה כולה, יש בעולמי גם דברים אחרים שאני יכולה להישען עליהם בינתיים), להרגיע את עצמנו (זה לא באמת סוף העולם, את יודעת, זה רק מרגיש כאילו זה כך...), ובעיקר להתנהג לא כאילו העולם נחרב, אלא רק באופן שהולם את המציאות: איבדנו קשר יקר לנו מכל, או איבדנו את ההחזקה הרגשית שלנו, או את הפרטנר ללהיות ננגע ומורגש, או את עצמנו משתקפים בעיני האהובה.
זה כואב, זה עצוב, זה דורש התאבלות, בכי עמוק, אולי גם איזו קללה עסיסית או שתיים, תקופה של החלמה, ובסיומה, כך סביר להניח, עדיין יהיו לנו הרגלים שלנו, עליהן נוכל לעמוד, ושעליהן –כך אני מקוה וממליצה - נמשיך להישען גם כאשר נהיה בתוך הקשר הבא, שיספק לנו את הצרכים הבסיסיים שלנו בקשר: בהחזקה, במגע ובשיקוף עצמנו.