• יעל לי

זוגיות וצרכים ילדותיים

פסיכולוגיה התפתחותית מלמדת אותנו שתינוקות נולדים מצוידים במספר צרכים בסיסיים, מלבד לאכול ולישון. אלו צרכים רגשיים. לכאורה, אלו לא צרכים הישרדותי ים, אלא שהתינוק האנושי נולד חסר ישע לחלוטין, וללא קשר, ללא דמות מטפלת אשר תדאג לו, הוא לא ישרוד.


על כן לצרכים הרגשיים שלנו יש איכות הישרדותית: "אם יעזוב אותי לא אוכל לחיות יותר", זאת אמירה לדוגמא. ואכן, כך זה מרגיש.


מלבד הצורך בהתקשרות, בקשר של אהבה שיש בו אמון והתמסרות, אנחנו נולדים עם שלושה צרכים שלמעשה מהווים את אבני הבנין של ההתקשרות, של אותו קשר בסיסי עם דמות הורית:

Holding צורך בהחזקה, בלהיות מוחזק. כבר בינקות המוקדמת, מחקרים מראים שלתינוקות יש פחד מליפול. כאשר הקרקע נשמטת תחת רגליהם (או, בסיטואציה מחקרית, כאשר שמים אותם על רצפת זכוכית), הגוף הקטן נמתח בתנועת רפלקס כפי שנמתח גופו של חתלתול שאנו מרימים באויר: הקצוות מתוחים לצדדים, קיר הבטן נמתח, ועל הפנים הבעה של פחד. כאשר התינוקת מוחזקת באופן בטוח, היא יכולה להירגע, ולהתמסר לדברים החשובים באמת: לאכול, להיות בקשר עין עם האם המיניקה או האב המאכיל. גם בן ה-3 אשר מתקשה להיפרד מהוריו ולישון, לא פעם נעטוף אותו חזק חזק בשמיכה, שירגיש מוחזק, כאילו אנחנו מחזיקים אותו, והפלא ופלא, הוא נרגע ונרדם. האם הצורך הזה נכחד עם ההתפתחות? בהמשך


Handling צורך בהתעסקות פיסית, בלהיות ננגע, מלוטף, בכך שיחליפו את החיתול וימשמשו את הגוף, שיתעסקו אתו. צורך זה של התינוק אף הוא חיוני להישרדות שלו. כאשר דמות הורית מתעסקת בו, מזיזה לו את הרגלים, הדמות הזאת גם שמה לב אם משהו לא בסדר, אם יש תפרחת חיתולים או סתם עקיצה. הצורך הרגשי של התינוק, בדרך כלל זוכה למענה אינסטינקטיבי מצד ההורה, שנהנה לגעת בתינוק, להזיז את איבריו, ללטף ולמשמש את מאגרי השומן מאחורי הברכיים וכו'


Mirroring הצורך בהשתקפות, לראות את עצמי בעיניים של הדמות המטפלת. צורך זה, שעיניה של אמא יהוו מראה, בו התינוקת יכולה לראות את עצמה משתקפת, דרך עיניים בורקות אשר מהוות מראה, הוא זה, מבין השלושה, שזוכה להכי הרבה אכזבות. לא פעם אמא טרודה, מדוכאת, עייפה או עצבנית, ואינה מסוגלת להתפנות, לשים את הטרדות או הדכאון בצד, ולהעניק לתינוק את המבט הפנוי הזה, ששם את כל העולם בצד ולרגע הזה רק רואה את תינוקה, שלרגע אחד הוא כל עולמה.


שלושה צרכים ילדותיים, שלא לומר ינקותיים.


האמנם?