Search Results

גלית (שם בדוי) הגיעה למשרד שלי והתיישבה. "אני לא רוצה לדוש בעבר, אני לא רוצה לפתוח תיבות פנדורה. בסך הכל החיים שלי לא רעים בכלל: נישואין בסדר, שני ילדים מוצלחים, בלי בעיות מיוחדות, עבודה באותו מקצוע כבר שנים ומוערכת, ובסך הכל די מרוצה. הילדות שלי היתה טובה....טוב, בסדר גמור, זאת אומרת. אמא, אבא, אחות וחתול. באמת בסך הכל בסדר. אבל יש לי בעיה עם חברות. בעיה של שנים. משום מה אני תמיד מוצאת את עצמי לבד בסוף. תומכת ומקשיבה ועוזרת ונותנת עצה טובה, אבל בסוף, כשאני צריכה, אין שם אף אחת בשבילי. כמטפלת, זה כבר נשמע לי קצת מבלבל. האם מדובר פה בטיפול קצר טווח? כזה שממוקד בבעיה אחת, שמוגדרת מראש, ושגם הפתרון שלה – וסופו של הטיפול – מוגדר מראש? לכאורה, כן. יש כאן בעיה אחת ממוקדת, אפילו מוגדרת באופן לא רע. אך האמנם? יש דברים שאפשר לשנות בזמן קצרוהרבה שלא. כדאי להתחיל דוקא במה שלא. מה לא? אישיות, מבנה גוף, ביטויים עמוקים של התניות וכו', אלו דברים שלוקח זמן לשנות אותם. הגוף והנפש צריכים תהליך, לאורך זמן, תהליך עשיר, שמקיף תחומי חיים מגוונים. לא ניתן לגעת במכלול כל כך עשיר בזמן קצר. אבל האם לפתירת בעיות בחיים יש תמיד הכרח לגעת במכלול? על כך התשובה ברורה – לא! אמנם אנחנו אנשים, וככאלה הכל אצלנו קשור בכל. המקום בו זה הכי בולט זה יחסים. יחסים חופנים בחובם עולם שלם של תפיסות, הנחות יסוד, התניות, שיצרה ההסטוריה שלנו, המטען הגנטי שלנו, והנסיבות הנוכחיות שלנו. אבל הכל זה יחסים, תגידו. וגם תצדקו. הכל זה יחסים. כשאני יושבת מול המחשב עכשיו, רק אני והוא, אנחנו ביחסים. המאמר הנכתב כרגע ואני ביחסים. וביחסים האלה נכנס כל העושר של ההסטוריה שלי, הנחות היסוד שלי, המחשבות שלי שנבנו עם השנים, ההשלכות שאני עושה, וכו' וכו'. אמנם כן. אבל אפשר גם אפשר להתמקד, למשך זמן קצוב, אך ורק בסוג מסוים של יחסים. ללבן אותו, לראות את העושר שלהם על כל גווניו, אבל לא להרחיק דוקא ללב לבה של האישיות שלי, או הדפוסים שלי. רק הללו שנוגעים ישירות ליחסים הללו, הספציפיים. כדי לטפל באופן כזה נדרש מן המטפל נסיון רב. צריך להיות מנוסה מאד, ונחוש ומכוון מטרה מאד, כדי לא לסטות הצידה מן המטרה המוגדרת, לדוגמא, לחלום ממנו התעורר הבוקר המטופל, שמטריד אותו מאד. צריך נחישות ונסיון כדי לא להתפתות להעמיק במשבר שהתפתח בעבודה, במהלך הטיפול. צריך נסיון גם כדי לוותר על מיני ווים מרתקים ומעניינים, שעולים במהלך הטיפול, כמו אמירות שנזרקות כדרך אגב (לדוגמא: "אני באה עכשיו מפגישה עם האקס שלי"), ומסיטות את הדיון מעיסוק ממוקד. לא דבר פשוט. תמיד מנקרת התהיה אם לא היה כאן חומר רלואנטי, שראוי היה להעמיק בו. הדרכים הצדדיות תמיד מהוות פיתוי, ולא תמיד קיימת תשובה ברורה אם הן יובילו אותנו בחזרה לדיון שלנו, אך באופן עשיר יותר, ואפקטיבי לשינוי הרצוי. מה כן? סימפטומים יחידניים, התניות ספציפיות, דרכי קבלת החלטות, דפוס יחסים הנתון לבחירתנו. בכלל – בחירה, מעברים, צמתים בחיים, כל אלו ניתנים להתיחסות תרפויטית ממוקדת, ואפשר לעשות דברים גם בזמן קצוב, ואפילו קצר. הענין הוא ההבנה של התהליך, והטכניקה. מה מתאים לו ומה לא. ולא פחות חשוב – למי. אם אתה עדין ואיטי וזקוק לזמן הפנמה ממושך, לתהליך ארוך ועדין – זה לא בשבילך אם את מוכנה להחליט החלטה, ורק לא בטוחה שיש לך הכלים המתאימים, או צריכה שותף להתנעת התהליך – זה בשבילך אם הנושא הוא עמוק מאד, וקשור קשר הדוק במגוון של גורמים הסטוריים ואחרים – זה לא מתאים אם הנושא הוא עמוק, אך ניתן לתחם אותו – זה בשבילך אם אתה סובל מסף תסכול נמוך במיוחד, חסר סבלנות ורוצה סיפוקים מידיים – זה לא בשבילך אם את מוכנה לוותר על הכל, ולהתמקד במה שבוער כרגע, לדלג על כל מניי דברים מעניינים שעולים בדרך, אבל הם לא במוקד שבחרת ברגע זה – זה בשבילך אגב, גלית ואני אכן עבדנו יחד משך זמן קצר יחסית של 20 שבועות, שבסיומם הרגישה שאת הנושא הזה בחייה פתרה, והיא יכולה כעת ליצור קשרים סימטריים ומזינים יותר עם חברותיה, ולבקש ולקבל תמיכה כאשר היא זקוקה לה. בדרך ליבנו כמה תת-נושאים שכללו בקשה וקבלה של עזרה, יחסיה עם אמה ואחותה, לעומת היחסים עם אביה ואחיה, יחסיה עם בתה הבכורה, ועם חברות. ליבנו, זאת אומרת דנו בהם, היא הרשתה למגוון של רגשות והרגשות לעלות, להיות מורגשים, מדוברים ומעובדים, ולמצוא את מקומם בנפש שלה באופן מסודר, מודע הרבה יותר, וגם מכאיב ומכווץ פחות. נושאים חשובים מאד אחרים עלו, בלי שזכו לטיפול הולם. דוגמא אחת היא מיניות. בלי ספק נושא מרכזי ביחסיה עם בעלה, גם שם מתעורר הצורך בהדדיות, המאזן בין לתת לבין לקבל, כבוד לעצמה ולגוף שלה ועוד ועוד. אך זה כבר היה מחוץ לטווח של הטיפול הממוקד וקצר הטווח שבחרנו לנהל. הטיפול נסתיים לפני שנתיים, ומאז, מדי פעם אני מקבלת אימייל או טלפון של עדכון וקריאת כוון, ועושה רושם שאמנם יש בדרך משברים, נסיגות ועליה של מצבים כואבים, היא אינה "נופלת" בחזרה לדפוסי ההתנהגות הישנים שלה, לתפקיד התומכת האולטימטיבית והאלטרואיסטית, ואינה זונחת יותר את עצמה.

מנהלים דכאון? הדיכאון בו מאמר זה דן, אינו דיכאון עמוק שמנטרל את התיפקוד שלנו. מדובר ב"דיכי" המלנכולי שמוכר לעשרות אחוזים מאתנו. לנטיה לפסימיות, להסתגרות, לצורך המתמיד בגירויים חיצוניים, לחוסר שקט הבסיסי שדוחף אותנו לצורך המתמיד בגירויים חיצוניים מסיחי דעת כמו טלויזיה או מחשב או רעש אחר בחיינו, לנטיה הכרונית לדכדוך, להיות לא מרוצים, לפשוט לא להרגיש טוב בתוך הגוף שלנו. הגישה הרווחת היום היא כי דכאון הוא סוג של מחלה כרונית שיש ללמוד לחיות אתה, ואפשר לנהל אותה. הרפואה בכלל והפסיכיאטריה בפרט לא מצאו עדיין מענה הולם לדכאון היומיומי הקל-יחסית שרבים כל כך סובלים ממנו. גם התרופות האנטי דכאוניות נותנות מענה מסוים בלבד, ובמרבית המקרים יעילות יותר נגד החרדה מאשר נגד הדכדוך עצמו. הן יכולות לטשטש את העוקץ של הדכאון, לטשטש את העוצמה שלו, יש אומרים שמה שהן בעיקר עושות זה לטשטש בכלל את החויה שלי את עצמי, אך לא עוזרות באמת לעומק. ברפואה כיום לא מדברים על ריפוי של דכאון קל, אלא על ניהול שלו. אני עצמי איני מוכנה לוותר על האפשרות של ריפוי, וביום שאסבור שזה לא אפשרי אסגור את הקליניקה. יום יום אני עדה בה לשינויים של ממש בדכאון. טיפול פסיכו-תרפויטי מייצר שינויים מוחיים של ממש, אבל במקרים רבים, אולי אף במרבית המקרים, גם בעקבות טיפול מוצלח נותרת נטיה "ליפול" או "להחליק" אל תוך דכדוך, וגם אותה צריך לנהל. לנהל עם אורח חיים, ממש כמו שאנחנו מנהלים את התזונה שלנו והמשקל שלנו דרך דיאטה. אורח חיים, אורח חיות, דיאטה לחיוניות. מהו הדיכאון? תינוק וילד צעיר שנחשף לרמות גבוהות של סטרס, ולאירועים עתירי סטרס, ויחסים בהם חווה הרבה מצוקה, פחד, עלבון וכו', מוחו חווה את החויה באופן מקביל: כמויות גדולות של הורמון הדחק, קורטיזול, משתחררות ומציפות את המח. המח מתאים את עצמו לכמויות הקורטיזול, ומגיב בין היתר על ידי פעילות מוגברת של האמיגדלה, מרכז הרגשות השליליים במח. פעילות מוגברת זו מייצרת מן מצב חרום כרוני. אזעקת האמיגדלה מופעלת, ומגיעה להיפוקמפוס ולקורטקס בצורת המסר: "יש סכנה", "מצב חרום!". ההיפוקמפוס מגיב על ידי הפעלה כרונית של תגובת הדחק בגוף, ואז מתרחשת עליה של הדופק ושל קצב הנשימה, הפניית דם בכמות גבוהה לשרירים הגדולים של הגפיים, מה שיוצר תחושה של מוכנות לפעולה, אם תרצו צורך בפעולה, דיכוי פעילות העיכול הסדירה, שאיבת דם מחלקי הפנים של הגוף; הקורטקס, אותו חלק במח שבו נמצאת ההכרה, המודעות, מגיב לאותות המצוקה של האמיגדלה על ידי תרגומם לחויה של מצוקה, לחויה של "משהו לא בסדר. סכנה מתחשת עכשיו!". כשיש סכנה אמיתית, מציאותית, אותות הסכנה חשובים, מועילים, אפילו הישרדותיים. אבל כשאין? כשהאיתותים הם על ריק? כאשר האמיגדלה שולחת מסרים באופן כרוני או גבוה מאד, במיוחד בגילאים צעירים, נוצרת נטיה של המח לפעול באופן הזה, אם תרצו יוצרים התניה שלו, ושינויים מטבוליים וכימיים תואמים, כך שתגובת הדחק וחויית הסכנה והחרדה הופכות כרוניות. מערכת החרום שלנו שמיוצרת על ידי המח במצבי סכנה, נשארת מופעלת כל הזמן, גם כאשר אין במציאות איום ממשי. במקרה כזה אנחנו כל הזמן דרוכים, מתוחים, דואגים, עצבניים, פסימיים, חוששים, רואי שחורות, ומתגוננים מפני סכנה שבמח שלנו נחווית כל הזמן כממשית. חדשות טובות: אפשר לנהל דיכאון טיפול פסיכו תרפויטי הוא הדרך היחידה הידועה היום, שיוצרת במח תיקון בלתי הפיך, על ידי יצירת  שינויים שלא צריך לתחזק, ושמחזיקים מעמד גם כאשר הטיפול נגמר. טיפול פסיכו תרפויטי יוצר שינויים במעגלים הכימיים במח. טיפול מוצלח, זאת אומרת...איני נכנסת כאן לסוגים שונים של טיפולים, אך טיפול פסיכותרפי יעיל ישנה את מעגלי הדכאון והחרדה, ויצרוב את המח באופן שהשינוי מחזיק מעמד גם עם תום הטיפול. זאת בניגוד, לדוגמא, לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, שאינן יוצרות ריפוי אלא ניהול בלבד. הדכאון, כמו גם החרדה המלווה אותו כמו אחות נאמנה, מתואר כיום כמצב או מחלה כרונית, וכמו מחלות כרוניות אחרות, כדוגמת סכרת או מחלת לב, יש צורך לנהל אותה. החדשות הטובות הן שזה אפשרי. אפשר לנהל דכאון! לנהל אומר להיכנס למשטר או אורח חיים, ששולט בכמה שיותר גורמים המשפיעים על פעילות המח, ומאפשרים רגיעה בתגובת הסטרס הכרונית. אציין כאן כמה מן המרכיבים הידועים לנו כיום כחלק מניהול מצב הדכאון, אך אדגיש שאין במאמר זה משום המלצה. בכל מקרה כדאי להתיעץ עם איש מקצוע ולקבל אישור להשתמש בדרכי ההתמודדות המפורטות להלן: אומגה 3. מחקרים רבים מצביעים על השפעה חיובית של מינון קבוע של אומגה 3 על דכאון. ישנם מקרים, לדוגמא במקרה של תת פעילות של בלוטת התריס, לדוגמא, בהם שימוש באומגה 3 יכול להזיק, ועל כן כדאי להתיעץ עם רופא במיוחד לגבי סעיף זה. פעילות גופנית אירובית סדירה. ליצירה של תנועה בגוף, העלאת המטבוליזם, לשחרור תדיר של אנדורפינים, אותו חומר שמשתחרר במח ומייצר תחושה של הנאה ושל נעימות. יש להתאים את תדירות ועצימות הפעילות הגופנית למצב הגופני הכולל, ובכל מקרה לא להגזים. פעילות מוגזמת יכולה להזיק גם כאשר מדובר באדם בריא, ליצור חולשה ודלדול אנרגטי ולהגביר את הדכאון. בכל מקרה, יש לתאם את הפעילות עם רופא, ביחוד במקרים בהם קיימת בעיה של הלב או לחץ דם גבוה, כמו גם מקרים אחרים. תזונה. תזונה עתירה באומגה 3 ובחמרים משחררי סרוטנין אף היא תומכת בניהול הדיכאון ובהקלתו. מזונות מסוימים ידועים כמשחררים סרוטנין. נכון שאת חלקם לא נרצה דוקא לצרוך באופן מאסיבי (כמו פסטה, או שוקולד) אך אחרים, גם אם הם עתירי קלוריות, גם הם עושים לנו טוב. אחד מהם הוא .... חומוס! כן, אולי על כפרפראזה על המשפט הידוע על תפוחים (תפוח ליום מרחיק את הרופא), אפשר לכתוב גם כי צלחת מסבחה לעתים קרובות מרחיקה את הרופא הפסיכיאטר.. מוסיקה. שמחה, קצבית במידה, לא המוסיקה המלנכולית שאנחנו לעתים נמשכים אליה, אלא מוסיקה שעושה לנו טוב באמת. כל אחד מאתנו מכיר את המוסיקה שעושה לנו טוב ומעלה חיוך והרגשה של חיות, של נעימות. שנת צהרים. דכדכת כרונית שולחת רבים מאתנו לשעות שינה ארוכות, ולאלה שיכולים, גם לשינה באמצע היום. חשוב לא לישון יותר מדי בשנת יום. אך שינה במהלך היום יכולה להיות גם חרב פיפיות, כי במקביל למנוחה עסקת החבילה כוללת גם יקיצה דיכאונית, נמוכה, כבדה. שלושת רבעי השעה בדרך כלל מספיקה כדי לטעון את המצברים, בלי לייצר קושי גדול בקימה,  ותחושת דיכאון. גם שנת לילה עתירת שעות היא בדרך כלל תוצר של הדיכאון, והגבלה שלה, אם כי לוקח זמן להתרגל לזה, ברוב המקרים רק תעשה טוב. ניהול אור. העקרון כאן מוכר לרבים דרך מושג "דיכאון חורף". בארץ הוא נדיר ביותר, בשל תנאי האקלים, אך העקרון חל גם עלינו: אור מעודד מצב רוח טוב, וחושך מאפשר לתחושות הדיכאון ולהרגשה הלא טובה לשלוט. הדבר חשוב במיוחד לגבי האופן בו אנחנו מתעוררים: יקיצה טבעית עם אור, טובה לעין שיעור מיקיצה עם שעון מעורר אל תוך מציאות של חדר חשוך בו התריסים סגורים. גם לזה לוקח זמן להתרגל, אך ההבדל יכול להיות משמעותי מאד. כיום יש בשוק מנורות מעוררות, כמו שעון מעורר, שמאפשרות לישון בחדר חשוך, ולקראת שעת היקיצה משחררות בהדרגה אור, כך שבשעת היקיצה המנורה מגיעה לעוצמת אור חזק כמו אור יום. קשר אנושי קרוב וחם, או במלים אחרות: אינטימיות. עם חברה, עם חבר, עם בן משפחה, באינטרנט, בפגישות פנים מול פנים, איפה ואיך שהולך. קשה להגזים בחשיבות של קשר בחיינו, וההשפעות מרחיקות הלכת של היעדרו על דכאון. לעתים דיאטת החיים הזו מספיקה כדי ליצור שינוי מספק, ואתו אנחנו יכולים לחיות. "שרק ימשך ככה", אני שומעת במרבית המקרים של אימוץ סגנון החיים להלן. אבל אם זה לא מספק, אפשר לפנות לפסיכיאטר ולקבל תרופות אנטי דיכאוניות שמשפיעות על הסרוטנין או הנוראדרנלין במח. על כך נכתב מאמר נפרד באתר. טיפול פסיכותרפויטי. כאמור, הדרך היחידה ליצירת שינויים מוחיים בני קיימא. אין סיבה לחיות עם דכדוך תמידי בשורה התחתונה, אין סיבה לחיות עם דכדוך תמידי, עם הרגשה שמשהו לא בסדר, עם פסימיות כאורח חיים. זה דורש מאמץ, כמו כל דיאטה, אך בניגוד לדיאטות הרזיה, הדיאטה הזו לא מחבלת בתהליך אלא מקדמת אותו ומאפשרת חיים נעימים הרבה יותר. אז קדימה לפארק, עם אופניים או עם כלב לצידכם שנותן לכם קצב, עם מוסיקה או עם חבר, עם נעלי התעמלות, ואחר כך לצלחת חומוס משובח. זה לא רק נעים ונחמד, זה לא רק בריא ללב הפיסי שלנו, זה חשוב וקריטי ללב הפועם והנושם שלנו, הלב החי של נש(י)מתנו.

אנחנו מוקפים במילות באז שלא אומרות הרבה. לא פעם כשאחנו מרגישים לא טוב, נמצא בסביבה מי שאומר לנו: "נו, בחייך, צא מזה", "שחרר", "תרפי מזה". למה מתכוון המשפט הזה? אני מודה שבדרך כלל אין לי מושג. יש לי מושג על איך משפט כזה מהדהד אצלי בפנים, ואיך אני מרגישה כשאני שומעת אותו. זה לא מרגיש נעים. זה מרגיש לי בודד. מרגיש לי שאני לא נראית. לא מובנת. שאני יותר מדי. שאין כח או סבלנות אלי. אני שומעת בזה "אין לי כח אליך ואל מצב הרוח שלך, נו, צאי מזה כבר, שזה יעבור כבר ותחזרי כשאת סבבה". לפעמים זה מרגיש שזה נאמר לא רק מתוך חוסר סבלנות, אלא גם כדי להקל עלי, להציע לי דרך החוצה. האמת שאם הייתי רואה דרך כזו, סביר להניח שהייתי קופצת עליה. אך לעתים היא לא נראית, או לא ברורה, או לא ידועה, או לא מזוהה. לעתים היא פשוט לא קיימת. אי אפשר להעביר את ההרגשה הלא הטובה, והדבר היחיד שאפשר "לעשות, (אם אנחנו ממש חייבים לעשות משהו) זה לא לעשות ממנה ענין גדול ולחכות שהיא תרפה מאתנו... לעתים אנחנו מרגישים שיש דרך "לשחרר", אלא שאנחנו לא בסדר כי איננו מוצאים אותה. זה כשלון שלנו. כאשר העמקתי בחוסר ההבנה שלי, הרגשתי את חוסר האונים שכרוך בזה, ועבדתי עם הכעס שהתעורר בי  למשמע אמירות של "שחררי" (פעם היו אומרים "צאי מזה"), קרה משהו חדש, והבנה חדשה התבררה. ואת ההבנה הזו הבאתי למפגש עם גיא (שם בדוי): גיא) הגיע לפגישה מדוכדך. לכתפיו היתה נטיה להיות מורמות קצת, כאילו תקועות באמצעה של תנועה של יניקת אויר בבהלה. היום הן היו מורמות מתמיד. "יש לי בפנים מלחמת עולם", אמר. "אני מרגיש המון דברים קשים שמתעוררים ועולים וצפים על פני השטח". "איזו ברירה יש לך, בעצם", אני שואלת, "חוץ מאשר לשהות עם הקושי?" "הבעיה היא שכשאני נמצא עם הקושי, אני ישר חושב: די כבר עם הרחמים העצמיים האלה, צא מזה!" "ועם איזו תחושה גופנית באה הפקודה לצאת מזה?" "עם כווץ חזק" אומר גיא. "איפה הכווץ הזה הכי מורגש?", אני שואלת. גיא לוקח דקה כדי להשיב. כפי שכבר למד לעשות, הוא מתבונן בגופו, סורק את הגוף אחר תחושות. "בלסת", הוא לבסוף אומר. "אני מוצא את עצמי מסתובב קפוץ שפתיים, ומפרק הלסת שלי פשוט זועק לשמים. או שמרוב שהוא לא זועק הוא פשוט נתקע ונתפס. ואז, כמובן, אני לוקח סיגריה". על העישון שלו כבר דיברנו. פעולת היניקה מרגיעה אותו, גם אם הניקוטין לא. זה מה שעישון עושה. הוא מאפשר לנשום עמוק, לינוק אויר. למעשנים פעולת העישון היא ההזדמנות היחידה כמעט לקחת נשימה עמוקה. אבל מה שנכנס הוא לא חמצן, ומה שבדרך כלל קורה בנשימה עמוקה – חיבור עם ההרגשות - לא קורה. מן טריק שהעישון מאפשר: ללכת בלי ולהרגיש עם. "איפה עוד הכווץ ברור?" אני שואלת. "בחזה. אני בקושי נושם." "אה", אני אומרת, "מתקפה רצינית של פחד". גיא נאנח, לרגע נפתחת לו הנשימה. "כן", הוא אומר, "פחד גדול. וכל כך לא נעים להרגיש אותו." "ואז אתה מתכווץ, ולא נושם, והפחד כאילו נשאר בחוץ." "אבל אני רוצה", אני ממשיכה, "לחזור לענין הרחמים העצמיים. זה טריקי, הענין של להיות עם הקושי. איך אתה יכול להיות עם חמלה כלפי עצמך, מבלי שתתעורר מיד אשמה על שאתה מרחם על עצמך. זה משהו שלא לימדו אותך. לימדו אותך להיות גבר, להיות חזק, מתמודד, לא לבכות, להתגבר, ובמלים אחרות, להתרחק מן התחושות שלך, מן הגוף שלך. והאמת היא שכשכואב, אז כואב. פשוט מאד. וכל מה שנשאר לנו לעשות במקרה כזה זה לא לצאת מזה, אלא להרפות אל תוך זה." השאלה של גיא מוכרת לי היטב. לא רק כמטפלת. בתהליך שלי, במשך שנים חויתי תסכול דומה. מסביב כולם אמרו "עזבי", או "נו, די כבר", או let it go, הגירסה הניו אייג'ית העדכנית ל"צאי מזה". אבא שלי אפילו אמר לי פעם בכעס: "למה את לא יכולה להיות כמו אחותך ששמה את הדברים במגירה וסגרה אותה במנעול?!". ולא הבנתי מה זה אומר. רק שמתי לב שזה לא באמת עובד. שהדברים הסגורים האלה לא יושבים שם בשקט. פרויד אמר שהדברים האלה שעולים ואנחנו לא מוכנים להתיחס עליהם, הם כמו תלמידים שמפריעים בכיתה למרצה ולא מאפשרים לו ללמד. וכשהוא מוציא אותם החוצה מן הכיתה, הם פשוט נעמדים מחוץ לדלת ודופקים עליה בכל הכח, ובכך מונעים לגמרי את התנהלותו של שיעור תקין (ובהקבלה - של מהלך השיעור של חיינו: חיים של יצירה וביטוי והנאה וקשר). מתסכל, לא? עד שהבנתי דרך התהליך הפרטי שלי, ש"לעזוב את זה", זה לעזוב את ההתנגדות שלי ל"זה". מה שלא יהיה, "זה": צער, כעס, קנאה, זעם, כאב; כל הרגשות האלה שאנחנו לא רוצים להרגיש. והתגובה האוטומטית שלנו היא להתכווץ, להתרחק מהן, ולא להסכים להרגיש אותן. לדחוף אותן אל תוך מגירה. ואם אפשר, לזרוק את המפתח הרחק ככל שאפשר. אבל אפשר גם אחרת. בתהליך הריפוי אנחנו לומדים להרפות לתוכן. זה לא אומר שצריך לקפוץ על הסוס המשתולל ולהחריף את הפאניקה שלו, אבל אפשר לשהות אתו, ללטף אותו, להיות רגועים שם, ולהראות לו שהעולם לא מתמוטט. לא מהכעס שלו, לא מהקנאה שלו, לא מהסערה שלו. ממש כמו תינוק. "מה שלא עשו בשבילך פעם", אני אומרת לגיא, "אתה יכול ללמוד לעשות לעצמך." "איך?", הוא שואל. "אה", אני אומרת, "זה דוקא החלק הפחות קשה. שים יד על המקום המכווץ, ונשום לתוכו. לא נשימה מאומצת, לא בלהכריח, כי זו רק ברוטאליות נוספת, ולפעמים זה כל מה שאנחנו מכירים. אבל אנחנו רוצים ללמוד משהו חדש, לאפשר לגוף להכיר דרך חדשה של רכות, של הרפיה". "שים עכשיו", אני מציעה, "יד על החזה שלך, ופשוט אפשר לה לשהות שם. היא כבר תעשה את העבודה." גיא, מניח את יד ימין על החזה, והיא מוצאת את דרכה לנקודה שבדיוק מעל ללב. שם היא נחה. וגיא אתה. ואני אתם. יושבים, נושמים ברכות, נשימה טבעית. ולאט לאט הכתפיים מרפות ונרגעות, ולאט לאט החזה מתחיל לזוז, והאויר מצליח להגיע אליו פנימה, ולהרעיד את השרירים התפוסים שם. תפוסים מאז קדמת דנא, מאז ינקותו של גיא, שאז החליט הגוף שלו שזה יותר מדי גם לחיות וגם להתמודד עם הדברים וגם לנשום ולהרגיש אותם. אנחנו יושבים יחד, והלסת של גיא מאפשרת לעצמה להרפות לרגע. וכשהמחסום בלסת ובפה ובעורף מרפה מעט, נפתחת הדרך לדמעות. ולאט לאט החזה של גיא מאפשר לעוד אויר להיכנס, והפה שלו מתחיל לרטוט. "משהו קורה לי", הוא אומר, מבוהל. "זה בסדר", אני אומרת, נשארת רגועה, "אתה ואני פה עם מה שקורה לך, ובוא נסמוך על זה שמה שקורה זה שהגוף שלך מרפא את עצמו. בוא נסמוך על התהליך שקורה." וכשהוא מאפשר לעצמו להרגיש את הרטט בפה, ואת התנועה בחזה, הבכי מתגבר, ועמו נפתח הפה וקולות של יבבה מגיחות ממנו. יבבה עתיקה, שמחכה שם כבר שנים, מחכה עד שמותר יהיה לה להישמע. שיהיה מי ששומע. וככה אנחנו יושבים דקות ארוכות, וגיא, שלראשונה מזה שנים בוכה, מוצף בזכרון ילדות מוקדם. הוא נפצע בברכו ובכה, ואמא שהיתה טרודה עם אחיו הקטן, רק אמרה בהיסח הדעת "עוד מעט זה יעבור, זה לא נורא". כשהמשיך לבכות, הטון שלה הפך חסר סבלנות, קשה, ביקורתי. "למה אתה בוכה כל כך הרבה", גיא נזכר שאמרה. והזכרון הזה שוטף את גיא, והדמעות שוטפות אותו, וגיא פשוט מרפה לתוך מה שקורה. לא נלחם, לא מתאפק, לא מחזיק, גם לא מלבה. פשוט נותן לתהליך לקרות. זמן רב ישבנו כך, נושמים יחד, והגל ששטף דעך והלך, עד שנחלש. כמו שקורה לגלים בסופו של דבר, אם אין שובר גלים שגורם להם להתנפץ. "בוא תרגיש קצת אל תוך הרגלים שלך", אני מציעה. אנחנו קמים, וגיא מאפשר לגוף שלו להרגיש את משיכת האדמה שתחת רגליו, ושוב, רק מאפשר לגוף לעשות את מה שהוא יודע אבל שכח, להרפות אל כח הכובד. "הגיע הזמן לסיים להיום", אני אומרת, וגיא נאנח, "את יודעת, נעים לי עכשיו בגוף, אבל גם יש לי הקלה שזה נגמר. כי אני יודע שיש שם עוד הרבה שצריך מוצא, וכשזה קורה זה כל כך לא נעים". "אני יודעת" , אני אומרת. וזה נכון, אני באמת יודעת. מעצמי. ולומדת את זה כל פעם מחדש. לומדת ש"שחרר", זה לשחרר אל הגוף. "לצאת מזה" זה להיכנס אל תוך הגוף. "הגוף שלך יודע איך עושים את זה", אני מזכירה לו. "ממזר, הגוף הזה שלי", צוחק גיא, "איך כל השנים הוא ידע את זה ולא אמר כלום." והצחוק שלו עמוק וחי ונושם.

הכותרת ב"ישראל היום" בשבוע שעבר באדום צועק : "התחזית ל- 2030 : מחלת הדכאון – מגיפה עולמית" וכותרת המשנה: "בעוד 20 שנה הדכאון יהיה הנטל הגדול ביותר על החברה" , ויעקוף את הסרטן והאיידס. הדכאון בעולם הולך ומתפשט, ומהווה מקור לדאגה של ממש לארגון הבריאות העולמי בימים אלה." למה אנחנו כל כך מדוכאים? "למה" היא שאלה שהוציאה לפסיכולוגים שם רע. אנחנו חופרים בעבר, בהסטוריה ה(לא?) רלואנטית, ונתקעים שם, ולא יוצרים שינוי של ממש בחיים כאן ועכשיו. אך האמת היא שזו שאלה חשובה, לא רק במובן של חזרה לזירת הפשע, אלא גם בהשלכות שיש לתשובה עליה על ריפוי -שלא לומר מניעה - לפחות לדורות הבאים. אם נבין למה אנחנו מדוכאים, אולי נצליח לחסוך מעט מילדינו. לא שהדכאון שלנו כולו מיוחס להורינו או לדברים שהיו בשליטתם, אין רחוק יותר מן האמת מזה. אבל לסביבה השפעה מכרעת. מה לא בסדר בעולם שהוא מוביל לדכאון?     מאיפה להתחיל? אלימות חרדה מלחמות חמדנות השוואה לאחרים פערים חברתיים כלכליים פיתויים פרסומות תקשורת אנורקסיה של תעשיית האופנה תעשית אופנה יופי הקצנה דתית הקצנה אידאולוגית דעות אידאולוגיות ו... ו... מדכא כמה שהרשימה עוד לא התחילה לגעת בדברים העמוקים באמת בתוהו ובוהו שהוא חיינו. פעם נשאל סוואמי וישנו-דבננדה (מי שהקים את מרכזי היוגה של שיבננדה בעולם המערבי) מדוע תלויות בחדרו תמונות של אלים הודיים ומקדשון קטן, ומלבד זאת החדר ריק? תשובתו: התודעה נצמדת לגרויים שזמינים לה. אני מחליט מה יהיה זמין לה. אם מה שיהיה זמין לה, יהיו אלים וקדושה, בהם היא תהיה עסוקה."      למה חשופה התודעה שלנו בעולמנו? לרעש שמתקיף אותנו דרך כל החושים, ומשתלט על כל קיומנו. יש לנו לכל הפחות 2 טלפונים ו-2 תאים קוליים, כתובת מייל אחת, משפחה (בן או בת זוג? ילדים? הורים אחים דודים בני דודים...), חברים, מכרים, טלויזיה, רדיו, מוסיקה, שלטי חוצות, כותרות ענק בעיתונים, כמעט-תאונות, הולכי רגל שמדברים בטלפון בקולי קולות, טלויזיה פתוחה בחדר ההמתנה בקופת חולים, עצות ממחנכים מזדמנים ("למה את לא שמה לילד כובע? הוא יישרף). איך מתמודדים עם כל זה, עם גוף ומערכת עצבים שעוצבו על ידי מליוני שנה של אבולוציה, כדי להתמודד עם עולם שונה לחלוטין?כאן נכנס לתמונה הדכאון.הדכאון הוא לעתים האלטרנטיבה היחידה: המקום היחיד בו יש קצת שקט; הפוגה מהפעילות המתמדת וחוסר המנוחה הכרוני שאנחנו חיים בו. הריקוד הבלתי נפסק על הגחלים של חיינו; ריקוד יפה, לפעמים כיף, אבל בכל זאת, בלתי נשלט ובלתי ניתן לעצירה. אחרת זה שורף. שורף ומכלה את הנפש, שלא לומר את מערכת העצבים והגוף. העולם גברי, אומרים. גברי, זאת אומרת תוקפני, אגרסיבי. האמנם? לא רק גברים מצליחים יש מאחוריהם אשה. גם גברים עצבניים, מתוסכלים, מלאים בטעינה רגשית עודפת, או בטעינה גופנית שלא מתפרקת באופן מספק, לא פעם יש מאחוריהם אשה שהיחסים אתה תובעניים, מתלוננים, בוסיים וכוחניים. לא שהאשה אשמה. גם היא סובלת מאותם תסמינים, ומאותו דכאון. רק הביטוי לעתים אחר. אם כי גם אצל נשים, כמו אצל גברים, התסכול והזעם משפריצים החוצה. ביקרתם לאחרונה בגן שעשועים? בסופרמרקט? בכביש? החרדה מלווה את חיינו תאמרו שזה יחודי לארץ הזאת, על החום, המלחמות וחוסר הודאות, אבל המצב הזה נמשך כבר לכל הפחות אלפיים שנה: האינטנסיביות, הפראנויה, ולעומתן תחושת הגדלות, הייחוד. מישהו אמר נרקיסיזם ולא קיבל? ההתרשמות הראשונה של המורה והמטפל הנודע ד"ר פיליפ הלפר, כשהגיע לארץ לפני כ-15 שנה, היתה: הגוף הישראלי כל כך מנופח, מלא באויר, ובפנים ריק וחלול ופגיע ומושפל. אומה של רודפי כבוד, אנחנו, והעיקר לא לצאת פראייר. אגב, הלפר עשה עליה בסופו של דבר, כנראה שהחן שלנו מצליח לעבור מבעד לנרקיסיזם הדוחה השכיח כל כך במקומותינו. שאלה נוספת היא מה בא קודם: הדכאון או החרדה. בהערכה קלינית, או כפי שעדיין קוראים לה ראיון פסיכיאטרי, בו מעריכים את האדם שמגיע לטיפול, בדרך כלל נשאל מה קדם למה, מהו הסימפטום הראשוני, אם תרצו, ומה המשני. אבל האמת היא שזה לא באמת משנה, כי שתי התופעות הללו כרוכות זו בזו. גם אין טעם כמעט לטפל באחת בלי השניה, כי הן נוטות לגרור זו את אחותה למטה. אנחנו מכירים את הבדידות, את הצורך בהישגיות, בלהיות מצליחן (גם אם זה בדוגמנות או בקריינות בטלויזיה), את ההאדרה של להיות אגרסיבי, נלחם, מתמודד. כמה פעמים שמענו את עצמנו אומרים גם לעצמנו, שלא לומר לילדינו, " אין דבר כזה לא יכול. יש רק לא רוצה". איך אפשר להימנע מתחושת הכשלון שמתפתחת בעקבות השקר המוסכם הזה? הרי כל כך הרבה אי אפשר. זו האמת כולה. זו האמת שמאפשרת מנוחה, שהיה במקום, העמקה, במקום הרפרוף המתמיד חסר המנוחה והתוחלת, כמו שאמרו החברים של נטאשה "אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע". כן, דכאון הוא האופציה לשגעון. מטורף, לא? מה, אם כן, עובד? מה שמקדם את האלטרנטיבה: בריאות וקבלה עצמית, כבוד לעצמנו, חמלה. חמלה, הבנה, אמפתיה, הן משהו שאפשר לפתח? בכמה מתורות המזרח, בצ'י קונג, ביוגה, בבודהיזם, באמנויות לחימה מסוימות, קיימים תירגולים ספציפיים שנועדו לפתוח את לב, ולפתח את שרירי החמלה, האהבה, הנתינה, השרות למען אחרים. ההנחה היא שאמנם הפוטנציאל קיים בתוכנו, אך אם לא נעבוד עליו ונפתח אותו, הוא לא ימומש וישאר רק פוטנציאל. יש תרבויות בהן מפתחים אגו, תחרותיות, נצחון, ויש תרבויות בהן מפתחים חמלה ורכות וחויה טובה. איפה לדעתכם יש יותר סובלים מדכאון וחרדה? כשנודע לדלאי לאמה על קיומה של המילה "אשמה" בשפות המערב, הוא היה לא רק מופתע, אלא ממש המום. מעצם קיומה של תופעה כזו. בשפות המזרח, לעתים קרובות לא רק שאין את המילה המקבילה ל"אשמה", אלא המושג לא מוכר, ולא קיים ברפרטואר. מה שלא קיים אין צורך במילה כדי להגדיר אותו. זה באמת מטורף, הענין הזה של אשמה. זה כל כך מופרע ומטורף. ובעיקר מאמלל. ולחשוב שאנחנו עוד משתמשים בזה כדי לחנך. "תבקש סליחה, כי זה לא יפה מה שעשית. אתה רואה? עכשיו אמא עצובה/בוכה". מי שלא השתמש פעם במשפט הזה, שיקום.. אבל אנחנו כאן. ואפילו לא ממש במערב. במזרח התיכון שלנו, אולי לב ליבה של תרבות האלימות והשנאה. האם על כולנו להיות בודהיסטים? יש שיאמרו שזה לא יזיק, אבל יש גם אפשרויות אחרות. כל אמצעי שעוזר לנו להמיר את העיסוק שלנו בכאב שלנו לכאבם אחרים, לחמלה, לאהבה. לא כשמות תואר, אלא כפעלים. לאהוב אומר לפעול באופן מסוים. לחמול אומר לפעול באופן מסוים. וגם מה לא לעשות. לצאת מן הקונכיה הקטנה ולהושיט יד. החוצה, לעולם, לחלשים ולמדוכאים ולאומללים מאתנו. בטיפול פסיכולוגי, עם הפירוק ההדרגתי של הדכאון מתעוררות לא פעם "מתקפות" של חמלה: לא פעם מטופל מגלה את הסבל שיש בעולם, ועוד לפני שדומע על עצמו ועל חייו, הוא דומע על גורלם של אחרים. כשהדכאון נמס הלב נפתח, ולב פתוח לעולם פוגש את הכאב של העולם. ורק מאוחר יותר גם את השמחה והעונג. משום כך חיים עדינים ונדיבים הם לא רק נעימים לנו ולאחרים. הם גם אולי הדרך ללמד את ילדינו, איך לחיות עם זה חיים אחרים, פחות בודדים, כואבים ומכאיבים. אולי כך גם יחסך מהדור הבא גורל הדכאון שכבר יוחס לו.

יש בי כעס. כעס על תרבות הניו אייג'. לא לגלוג או סרקזם. אני מדברת על כעס. פשוט ונקי. מכעיס אותי מה שהתרבות הזו מאפשרת: ההשטחה של החיים. המחיקה של חלקים שלמים שלהם. והכל במעטפת של אור ואהבה. הנה דוגמא שנתקלתי בה לא מזמן: הקבוצה שתקה. "טוב", חשבתי לעצמי, "אז זה לא הולך להיות כל כך פשוט." שתיקה באה בסוגים שונים. יש שתיקה של "רגע, אני מרגישה מה קורה, מסתכלת פנימה", ויש שתיקה של "אני לא יודעת מה עכשיו", או "אה........ עכשיו אני מבינה מה היה לי שם", או "אני כועס עליך ולא סובל אותך עכשיו". ויש גם שתיקות אחרות. השתיקה הזו היתה מן הסוג של "אני (וגם אני...) פוחד לדבר" או של "אני לא עושה את הצעד הראשון!" מן צרוף שכזה, שכיח בקבוצות. לפני השתיקה הזו היה עימות רציני בין שתיים מחברות הקבוצה, סביב נושא מסוים. העימות היה ענייני, רציני, וכן, גם אישי. הכעסים התחילו להתעורר, הטונים התחילו לעלות. העימות התנהל מבלי לשבור את הכלים, מבלי לעבור על קוים אדומים. אך הדיבורים לוו ברגש חזק של כעס, תסכול ופחד, ובהרבה גופים שנשימתם נעצרה. בסופן של דקות ארוכות של שתיקה, קמה מיכל, ובקול קטן ורועד, מוקפת בזוגות עיניים רושפות, אמרה: "למה אנחנו לא יכולים לשים את כל הכעסים האלה מאחורי לב גדול של אור ואהבה?" לשים בצד? מאחורי לב גדול? זו היתה קבוצה של יוגיסטים. מתחילים, יש לאמר. קבוצה של אנשים שכמה מהם היו מה שאוהבים היום לקרוא רוחניים...נו, כאלה שמדברים בקולות ענוגים על אור ואהבה, אבל לא כל כך יודעים מה לעשות כשהם אינם. הרבה אנשים שמתחילים את צעדיהם בדרך אל עצמם, אל האותנטיות של עצמם, אל חופש הנשימה והחויה, מוצאים עצמם תקועים בדרך כאשר היא נעשית מורכבת, רב גונית, אמיתית. אנושית. יש, אגב, כאלה שלעולם לא עוברים את המחסום הזה, וממשיכים לחיות בעולם פנטסטי שיש בו רק שמחה ואושר, ובחירה ונסים, אור ואהבה. והאמת היא שכאשר יש אור ואהבה בנמצא, זה נחמד מאד. נעים להיות במצב נעים, כשזורמות בגוף תחושות נעימות, כשיש נינוחות, כשיש נשימה פתוחה, כשיש רצון טוב, נדיבות, אופטימיות, חויה של בטחון, של אמון, של שפע. אבל זו גם לא חכמה. כי כשיש, אז באמת לא צריך יותר כלום. אבל מה עושים כשאין? כשקשה לנו, כשאנחנו נתקלים במציאות בסיטואציות קשות, כשעוזבים אותנו, בוגדים בנו, נוטשים אותנו, מכעיסים אותנו, מעליבים אותנו, פוגעים בנו? עושים כאילו כלום לא נוגע בנו? נתפסים אל הקלישאה של "רק אני יכולה לפגוע בעצמי"? אולי אנחנו כועסים על עצמנו? שונאים את עצמנו? מבקרים את עצמנו? מרגישים אשמים על שאנחנו לא טובים וזכים? או מספיק שולטים בחיינו? או מספיק מוארים כדי להיות כל הזמן במצב של bliss אינסופי? זו אפשרות. פופולרית גם. זהו טריק נפוץ, גם אם לא מתוחכם, של מערכת הביקורת העצמית שלנו, דרכו היא עוד מתחזקת והופכת שתלטנית עוד יותר. והרי גם ככה היא חזקה ולא פעם רוכבת עלינו ובחיינו. אבל יש גם עוד אפשרות. קוראים לה להיות עם מה שיש. אם מה שיש זה אור ואהבה, ברוכים הבאים. ואם לא, ברוכים הבאים גם. ברוכה הבאה קנאה, וברוך הבא כעס. וכמו כל מארחת טובה, אני לא יוצאת מגדרי כדי לתת להם הרגשה טובה, אני לא מצטרפת אליהם בקיטורים, לא משתלטת עליהם וגם לא נותנת להם להשתלט על הבית שלי. הם כאן לביקור. ואני כאן. מקשיבה. עדה למתרחש. מתבוננת. אינני פאסיבית - אני מכניסת אורחים בנדיבות, בסבלנות, למשך הזמן שהם מבקרים. אם אנעל את הדלת בבריח אמתני, ואסרב לתת להם להיכנס, הם רק יטיחו אגרופים על הדלת ויעשו מהומה שלמה. אנחנו מכירים מהומות כאלה: אסטמה, כאבי ראש, טיקים, מחלות, קשיי שינה, חרדות, כדי למנות רק כמה. כולנו היינו שמחים להיות משוחררים מרגשות קשים. מי אוהב את הקנאה? זהו אחד הרגשות הקשים ביותר. היא יכולה לאכול אותנו מבפנים. אם ניתן לה. אם נילחם בה, נכחיש אותה, נדחיק אותה, ובכך נזין אותה ובאופן פרדוכסלי ניתן לה כח. או, אנחנו יכולים לתת לה כמו גל, לשטוף אותנו בדרכה לתקוף מישהו אחר. אז כשהמפלצת ירוקת העין מאיימת לתקוף, אני מקדמת אותה בברכה. לא בשמחה, אך גם לא בבהלה. כדי שלא תרגיש יותר מדי בבית ותישאר יותר מדי זמן, אני לא מרעיפה עליה עוגות וממתקים ומחזקת אותה, אני לא שואלת אותה יותר מדי שאלות או מתעניינת בה יותר מדי. אני גם לא, כמו שלא פעם אנחנו עושים, מתאהבת בה ועוסקת בה ללא הרף. שלא תרגיש חשובה כל כך. היא בסך הכל רגש. חזק, נכון. שתלטן, נכון. אבל זה כל מה שהיא. היא לא המציאות. ואחרי שהיא נוחתת אצלי, אני נותנת לה לעשות את השטיק שלה כמה שהיא צריכה, עד שהיא נרגעת ועוברת הלאה. לפעמים זה כמו גל גדול ששוטף אותי, ואין לי ברירה אלא לרדת תחת הקצף ולחכות עד יעבור זעם. בסבלנות. באמונה בדרך ובתהליך. הרי בסוף היא עוברת. כמו הכל, גם התקפי הקנאה האכזריים ביותר בסופו של דבר עוברים. וגם התקפי הכעס. האם אפשר להיות עם הכעס בקבוצה, שאלתי את הקבוצה, מבלי שיהיה הרסני? פשוט לתת לו להיות, לבוא לידי בטוי, במידה שבה הוא צריך, ואנחנו יכולים להרשות לו? נישאר אנחנו האדונים. הוא לא ישתלט, ולא יעשה כאן שמות, לא ישתולל. אבל בואו נהיה אתו, נדבר אותו, נרגיש אותו, ננשום אותו. בלי לפגוע אחד בשני. ולאט לאט הדברים החלו מחלחלים החוצה, פיות החלו להיפתח, מלים החלו להישמע. מלים קשות, בוטות, זועמות, זויתיות. החדר, שלא נשם דקות ספורות קודם לכן, החל לנשום. נשימות קטועות בתחילה, התנשפויות מאומצות, ועם שחרור הנשימה בא גם שחרור הרגשות. ולאט לאט אנשים התחילו לדבר על הכעס, ולא רק את הכעס. לדבר על עצמם, ולא רק על אחרים ומה שהם עשו כך או אחרת. הכעס, במקום לשתק את החיים בחדר, קיבל מספיק מקום כדי לאפשר לחיים להתחדש. אך לא מספיק מקום כדי להשתלט על החדר. חברי הקבוצה ואני נשארנו הבמאים, התאורנים, התפאורנים. הכעס היה שחקן שקיבל כבוד, קיבל מקום, ולא היה צריך להילחם עליהם. זה גם איפשר לו להירגע, בתוך כל אחד מאתנו. עם שוך הקרב, היה הכעס רגוע יותר, מפויס. ואז פינה את הבמה לאור ואהבה. גם הם היו שם כל הזמן. כמו שכל החלקים של האנושיות שלנו נוכחים ונמצאים כל הזמן. אם רק נסכים לתת להם להיות. גם בזמן שהכעס נדמה חזק עד כדי האפלת כל היתר, האור והאהבה הם שאיפשרו את העבודה העדינה (גם אם סוערת) עם הכעס. ואת השקט שבא בעקבותיו.

פסיכולוגיה התפתחותית מלמדת אותנו שתינוקות נולדים מצוידים במספר צרכים בסיסיים, מלבד לאכול ולישון. אלו צרכים רגשיים. לכאורה, אלו לא צרכים הישרדותי ים, אלא שהתינוק האנושי נולד חסר ישע לחלוטין, וללא קשר, ללא דמות מטפלת אשר תדאג לו, הוא לא ישרוד. על כן לצרכים הרגשיים שלנו יש איכות הישרדותית: "אם יעזוב אותי לא אוכל לחיות יותר", זאת אמירה לדוגמא. ואכן, כך זה מרגיש. מלבד הצורך בהתקשרות, בקשר של אהבה שיש בו אמון והתמסרות, אנחנו נולדים עם שלושה צרכים שלמעשה מהווים את אבני הבנין של ההתקשרות, של אותו קשר בסיסי עם דמות הורית: Holding צורך בהחזקה, בלהיות מוחזק. כבר בינקות המוקדמת, מחקרים מראים שלתינוקות יש פחד מליפול. כאשר הקרקע נשמטת תחת רגליהם (או, בסיטואציה מחקרית, כאשר שמים אותם על רצפת זכוכית), הגוף הקטן נמתח בתנועת רפלקס כפי שנמתח גופו של חתלתול שאנו מרימים באויר: הקצוות מתוחים לצדדים, קיר הבטן נמתח, ועל הפנים הבעה של פחד. כאשר התינוקת מוחזקת באופן בטוח, היא יכולה להירגע, ולהתמסר לדברים החשובים באמת: לאכול, להיות בקשר עין עם האם המיניקה או האב המאכיל. גם בן ה-3 אשר מתקשה להיפרד מהוריו ולישון, לא פעם נעטוף אותו חזק חזק בשמיכה, שירגיש מוחזק, כאילו אנחנו מחזיקים אותו, והפלא ופלא, הוא נרגע ונרדם. האם הצורך הזה נכחד עם ההתפתחות? בהמשך Handling צורך בהתעסקות פיסית, בלהיות ננגע, מלוטף, בכך שיחליפו את החיתול וימשמשו את הגוף, שיתעסקו אתו. צורך זה של התינוק אף הוא חיוני להישרדות שלו. כאשר דמות הורית מתעסקת בו, מזיזה לו את הרגלים, הדמות הזאת גם שמה לב אם משהו לא בסדר, אם יש תפרחת חיתולים או סתם עקיצה. הצורך הרגשי של התינוק, בדרך כלל זוכה למענה אינסטינקטיבי מצד ההורה, שנהנה לגעת בתינוק, להזיז את איבריו, ללטף ולמשמש את מאגרי השומן מאחורי הברכיים וכו' Mirroring הצורך בהשתקפות, לראות את עצמי בעיניים של הדמות המטפלת. צורך זה, שעיניה של אמא יהוו מראה, בו התינוקת יכולה לראות את עצמה משתקפת, דרך עיניים בורקות אשר מהוות מראה, הוא זה, מבין השלושה, שזוכה להכי הרבה אכזבות. לא פעם אמא טרודה, מדוכאת, עייפה או עצבנית, ואינה מסוגלת להתפנות, לשים את הטרדות או הדכאון בצד, ולהעניק לתינוק את המבט הפנוי הזה, ששם את כל העולם בצד ולרגע הזה רק רואה את תינוקה, שלרגע אחד הוא כל עולמה. שלושה צרכים ילדותיים, שלא לומר ינקותיים. האמנם? האמנם משהו מן הצרכים הללו באמת נעלם כאשר התינוק הופך ילד, והילד הופך מתבגר ואחר כך מבוגר? בואו נדלג ישר לבגרות. גבר ואשה. נפגשים. תחילה המבט. האם את רואה את ההשתקפות שלך בעיניים של בן הזוג שלך? איך את נראית בעיניים שלו? האם את נראית יפה, מושכת גם בגיל 60? האם בעיניו את יכולה לראות כמה הוא אוהב אותך? או שאת פוגשת שם מבט אטום, שאינו מחזיר לך כל השתקפות של היופי שבך? אך מבט האוהבים, למעשה, אינו באמת רואה החוצה. בהתאהבות המוח שלנו מוצף בהורמונים אשר אינם מאפשרים לו באמת לבחון את הגבר הזה שמולי. הוא נעטף בהילה כמו הוזלין בעדשה ברומן המצולם. בהתאהבות אנו פוגשים יותר מאשר את הגבר או האשה שמולנו, את ההשלכות שלנו: את הצורך שלנו בחום, בחכמה, בגבריות או בנשיות, בהגנה וכו' וכו'. כמה פעמים אנחנו שומעים:"איך לא ראיתי את זה מהתחלה? כולם מסביבי ראו ורק אני הייתי עוור". לכולם היה מח צלול יחסית, ואילו המח שלך שחה בהורמונים ולא איפשר ראיה צלולה. המבט לא היה חודר וממוקד החוצה. הוא היה מוקדש כל כולו לשמש מראה בה האהובה יכלה לראות את עצמה משתקפת. הצורך שלנו להיות ננגעים, להיות מחובקים, מנושקים, מלוטפים, הצורך שלנו במגע, כל אלה הינם המשך של אותו צורך ילדותי בלהיות מטופלים, ננגעים. משום כך כאשר הדבר נעדר מן הקשר הזוגי שלנו, שכל כך הרבה דברים אחרים כן נכללים בו, אנחנו לא פעם בוחרים לקום וללכת.כי הצורך שלנו במגע הינו צורך הישרדותי הטבוע בגנטיקה שלנו, והצורך הזה לא הולך לשום מקום עם ההתבגרות. ומה לגבי הצורך בהחזקה? הרי בבגרות כבר יש לנו את הרגלים שלנו לעמוד עליהן, יש לנו את שווי המשקל ואת עולמנו שאנו (בתקווה) נטועים ומקורקעים בו. ובכן, הוא בא לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: קודם כל בחרדה מאבדן הקרקע. כאשר אנחנו מאבדים את העבודה, או את שלמות המשפחה שלנו, או בית וכו', אנחנו לא פעם חווים זאת כאילו הקרקע נשמטה לנו מתחת הרגלים. ואמנם, המציאות משמשת סוכן מרכזי לסיפוק הצורך שלנו בהחזקה, וכאשר היא מתערערת, כך החויה שלנו של להיות מוחזקים עשויה לקרוס, ועמה תבוא חויה של חרדה ומצוקה גדולות. הדרך השניה שבה הצורך בא לידי ביטוי, הוא בתוך קשר. אנחנו מוחזקים בתוך הקשרים שלנו, המשפחתיים, החבריים, אך בעיקר הללו האינטימיים. גברים, כמו נשים, מדברים על החשיבות של החיבוק בעת צער. על להרגיש עטופים, מוחזקים. "כשהוא מחבק אותי אני מרגישה מוגנת מהכל", הוא משפט שנשמע לא מעט במשרדי. "כשהיא הלכה מהבית, הרגשתי שפתאום הקירות הפכו דקיקים, שקופים, לא מגינים ולא שומרים עלי", מבטא הגבר הנעזב את החויה שלו מאבדן ההחזקה של בת הזוג שלו. החיבוק, כמו גם הבטחון שנותנת מסגרת הקשר, מהווים שלוחה של אותו צורך קדמון בהחזקה. תחילה פיסית, למען ההשרדות הינקותית, ובהמשך פסיכולוגית, למען ההשרדות הרגשית בעולם הבנוי מיחידות משפחתיות גרעיניות וקטנות. אם כך, תשאלו, כל החיים נישאר תינוקות בצרכים שלנו? לא. אך הצרכים שלנו לעולם ישארו בעלי אופי ינקותי. כשאנחנו תינוקות בני חודש, וההחזקה נשמטת מאתנו, אנחנו נבהלים, ופורצים בבכי אשר מטלטל את גופנו ואת סביבתנו באופן עמוק, ומביע את החרדה העצומה בה אנחנו נמצאים: זה סוף העולם! הצילו!! כאשר ההחזקה נשמטת מאתנו בגיל 40, החויה עשויה להיות דומה: הצילו! אני לא אשרוד את זה! אני לא יכולה להתמודד עם זה!. התגובה הרגשית זהה, אך בגיל 40 כבר יש לנו עמוד שדרה פסיכולוגי, שמסוגל להכיל את הרגש הזה (אני מרגישה נורא אבל זאת לא התמונה כולה, יש בעולמי גם דברים אחרים שאני יכולה להישען עליהם בינתיים), להרגיע את עצמנו (זה לא באמת סוף העולם, את יודעת, זה רק מרגיש כאילו זה כך...), ובעיקר להתנהג לא כאילו העולם נחרב, אלא רק באופן שהולם את המציאות: איבדנו קשר יקר לנו מכל, או איבדנו את ההחזקה הרגשית שלנו, או את הפרטנר ללהיות ננגע ומורגש, או את עצמנו משתקפים בעיני האהובה. זה כואב, זה עצוב, זה דורש התאבלות, בכי עמוק, אולי גם איזו קללה עסיסית או שתיים, תקופה של החלמה, ובסיומה, כך סביר להניח, עדיין יהיו לנו הרגלים שלנו, עליהן נוכל לעמוד, ושעליהן –כך אני מקוה וממליצה - נמשיך להישען גם כאשר נהיה בתוך הקשר הבא, שיספק לנו את הצרכים הבסיסיים שלנו בקשר: בהחזקה, במגע ובשיקוף עצמנו. #tips #change

פרוזק הוא לא רעיון. אבל רבים הופכים אותו לכזה. לקחת תרופה או לא? השאלה הפשוטה - לכאורה - הזו, מטלטלת רבים וטובים, ומעוררת תגובות חזקות. גם פסיכולוגים נגועים במכת הרעיונות הזו. לרבים מהם, שלא חוו בעצמם דכאון או את השפעת התרופות, יש רעיונות ומחשבות נחרצות לגביהן. אני פחות מאמינה ברעיונות נחרצים. אני מאמינה בתשובה שמתאימה לי או לך, אבל לא לו או לה. ואני מאמינה בהתאמת החיים אלינו, ולא רק בהתאמת עצמנו למה שאחרים חושבים או רואים כנכון... ועל כן נסיתי בעצמי את התרופה. משך תקופה של כשנה לקחתי את אחת התרופות ממשפחת הפרוזק, וחויתי בגוף שלי עצמי את ההשפעה שלה. אין לי יותר מדי רעיונות על מה נכון או מה לא נכון, אבל יש לי היכרות אינטימית עם החויה של לקחת תרופה נוגדת דכאון וחרדה, של הפסקת לקיחה (מה שקרוי "גמילה"), ושל התהליך שעברתי סביב ההתלבטות אם "לקחת או לא". התלבטות שהפגישה אותי באופן עמוק עם שאלות יסודיות בחיי. עצם השאלה חשובה כמעט כמו ההחלטה: לקחת או לא לקחת? רבים מגיעים למשרד שלי עם ההתלבטות הזו, עם מטען עצום של מחשבות, אידאלים, ולא מעט "מה יגידו" (זה יירשם בתיק בקופ"ח, איזו השפעה תהיה לזה, איך יגיב בן הזוג שלי וכדומה). באים עם שק מלא, שלא משאיר הרבה מקום לחופש. החופש לבחור מה נכון לי. מה מתאים לי ולדרך שלי. "לקחת או לא לקחת" הוא תהליך כשלעצמו. אך הוא לא חייב להיות ממושך ומפותל. להיפך. תהליך ההחלטה צריך להיות מיודע, ולשקף את מי שאנחנו. מנסיוני שאלה זו יכולה להיות במוקד של תהליך יעוץ ממוקד, קצר, בו עולות סוגיות עמוקות -לעתים הסוגיות העמוקות - של חיינו. להלן מדריך קצרצר, מעט טלגרפי, של חלק מן השאלות שאנחנו נדרשים להן בהתלבטות הזו: בכמה מקרים מדובר? הסטטיסטיקות בארה"ב ובאירופה מדברות על עשרות אחוזים של האוכלוסיה, שבשלב זה או אחר בחייה סובלת מחרדה ומדכאון. זה שם. כאן בארץ אנחנו שוברים את השיאים (יש לנו גם כמה סיבות אובייקטיביות לכך). כולנו מוקפים במכרים, יקרים ולא פעם גם אלה שעושים לנו צרות בחיים, שסובלים מחרדה שמפריעה למהלך החיים. או מדכאון. לאו דוקא כזה טוטאלי, אלא יותר מן הסוג של מלאנכוליה, פסימיות, נטיה לדכדוך, נטיה לכעסנות, לחרטות ועוד. סל הדכאון הנפוץ מכיל לא מעט התנהגויות ותופעות מוכרות. לעתים זה בלתי נסבל להיות עם זה, לעתים זה נכון להמשיך ולחוות את הדברים. כל תהליך יעוץ שכזה, בו אני נשאלת אם "לקחת או לא לקחת" מתחיל במילה "תלוי", תלוי בחיים של האדם, במטרות שלו, באמונות שלו, ובעיקר בתהליך שלו. האם זה תומך בתהליך הצמיחה שלי (במקרה שאין מדובר בהתיעצות חד פעמית, ואני מכירה את האדם מן הטיפול, זה כמובן קצר יותר...). להלן סיכום סכמאטי כמה יתרונות וחסרונות בסיסיים של תרופות אלו. יתרונות: 1. שקט. שקט מהמטחנה הבלתי נגמרת של פעילות המח, מאינטנסיביות בלתי פוסקת של מחשבות. שקט שמאפשר לתפקד, לישון, להתרכז בעבודה, להגיב באופן רגוע לדברים מכעיסים שקורים (וימשיכו לקרות גם עם התרופה...). התרופה משמשת בדרך כלל מעין חיץ עדין בין העולם לבין העוצמה של הרגשות והתגובות שהוא מעורר. לא ניתוק, אלא ריחוק מסוים. את החיץ הזה, אגב, נפגוש גם ב"חסרונות". 2. הורדת העוקץ מן האינטנסיביות של חרדות, פחדים, מחשבות ורגשות שליליים וקשים. התכן לא בהכרח ישתנה, אבל העוצמה יכולה לרדת באופן משמעותי, ולאפשר להפוך מאדם מיוסר, סובל, שהכל נוגע בו, שהכל מטלטל אותו מן היסוד, לאדם שהדברים נוגעים בו, אך לא חודרים את מעטה ההגנה הבסיסי, העור שנוצר. 3. הפוגה. התרופה יכולה לאפשר לגוף ולנפש היגעים הפוגה. בתקופה בה התרופה נלקחת, בשל היתרונות שנמנו לעיל, ניתנת לגוף אפשרות אנרגטית וביולוגית להירגע. במצב של מתח מתמיד מערכת החרום של הגוף (מערכת העצבים הסימפאטתית, שאחראית על התגייסות למצב חרום) נמצאת במצב "הפעל" באופן החורג ממה שהמציאות דורשת, או שהטבע התכוון כאשר יצר אותה. כמו מנוע שעובד נון-סטופ, ובסופו של דבר מתחמם מדי ורותח. בטבע המערכת נכנסת למצב "הפעל" כאשר מופיע בשטח איום (זאב, לדוגמא), ועוברת למצב "הפסק" כאשר האיום חולף. במצב של חרדה ה"הפעל" לחוץ כל הזמן. תרופה נוגדת חרדה נותנת אפשרות למערכת החרום להירגע מהדריכות הכרונית שלה, ומאפשרת למנגנון ה"הפעל"-"הפסק" לרכוש מחדש חלק מן הגמישות שלו. 4. הפוגה זו מאפשרת לנו ללמוד לתפקד אחרת, להגיב אחרת. תגובות אוטומטיות, כרוניות, של מתח, אינטנסיביות, כעס וכו', יכולות לפנות את מקומן לתגובות פחות אוטומטיות, שאולי יותר הולמות את המציאות. ההפוגה מאפשרת לנו ללמוד שאפשר גם אחרת. למידה שיכולה להישאר בסביבה גם לאחר שמפסיקים לקחת את התרופה. אין מדובר בלמידה קוגניטיבית, שכלית, אלא בלמידה שהגוף עצמו לומד. 5. הגדלת המיכל. במצב של חרדה אנחנו כל הזמן במצב שאין לנו מקום. אין לנו מקום לשאת אי נוחות, כעס, תגובות לא נעימות מצד הסביבה, תסכול וכו'. הגמישות שלנו בחיים חסרה. התרופה מאפשרת למיכל שלנו להתרחב, כך שנוכל להכיל יותר, לשאת יותר, לפגוש את החיים מבלי שיטלטלו אותנו באופן כל כך הרסני. 6. תמיכה בתהליך טיפולי. לא פעם עוצמת החרדה או הדכאון אינן מאפשרות לאדם להיכנס לטיפול, להרפות בו, לשהות די הצורך במקומות הלא נעימים, אך החשובים כל כך בטיפול. בשל השקט התעשייתי, והיכולת לשאת יותר בפחות קושי, ניתן לעתים להעמיק אל תוך תהליך טיפולי באופן שלעתים לא מתאפשר ללא התמיכה של התרופה. 7. ההחלטה הפיכה. לא טוב? מפסיקים לקחת את הכדור. גם אם צריך לרדת ממנו בהדרגה, עדיין תוך שבועות ספורים מחזירים את המצב לקדמותו, טרם הכדורים, בלי שהם עשו משהו בלתי הפיך במח. את העובדה הזו, אגב, נפגוש גם בחסרונות... התרופות ממשפחת הפרוזק אינן מרפאות דכאון או חרדה. הן מקלות, זמנית, כל עוד לוקחים אותם. חסרונות 1. זה כימי, זה סמים. זה לא טבעי. על כך המסנגרים משיבים: נכון, אבל כל הפעילות במח הינה כימית. גם התפתחות של סרטן היא תהליך טבעי של הגוף. לא נטפל? אגב, רבים שמעלים התנגדות זו מעשנים באופן קבוע סמים. "אבל זה בשליטתי", הם אומרים. נכון, כך גם לגבי התרופה. בכל עת אפשר להפסיק לקחת אותה. בחיבור בין הגוף והנפש אין הבדל. אנרגטית זוהי תופעה אחת. נפש מעונה היא גם גוף מעונה. 2. זה שינוי ממקור חיצוני, ואני רוצה שינוי ממקור פנימי. כמו הרצון שמישהו יציל אותנו, שמשהו בחיים ישתנה, שמישהו כבר ישנה את מזג האויר/מצבי הכלכלי/אמא שלי/בעלי וכו', גם הפניה לכדור היא פניה להצלה חיצונית. לעתים, אומרים המקטרגים, זה פשוט פינוק. את אותו השינוי אפשר להשיג דרך עבודה קשה: דרך לימוד רגיעה עצמית או מיומנויות חיים, דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, או יוגה, או מדיציה וכו'. התנגדות זו תקפה כמובן באותם מקרים בהם ניתן לעשות את העבודה הקשה של השינוי הפנימי, של ההתמדה והתירגול שהוא דורש, של השקעה לעתים רבה מאד בזמן, בממון, באנרגיה. לעתים עצם גיוס המוטיבציה כדי להתפנות ולהשקיע בעבודה זו לא מתאפשר. במקרים כאלה לא פעם נחוץ שלב ביניים של הקלה זמנית, שמאפשרת התגייסות. 3. האם אני פסיכי שאני צריך תרופה פסיכיאטרית? זה אולי הקושי הגדול ביותר. נדמה לי שהוא נוגע בחרדה הרבה יותר רחבה, של הפחד שמא אני לא נורמלי. בצורך הבסיסי, הקיומי שלנו, מאז ילדות, של להיות בסדר. הסטיגמה של תרופה פסיכיאטרית אמנם נחלשת עם השנים, אך עדיין יש לה אחיזה איתנה בפחד שלנו להיות לא בסדר, או משוגעים. פחד שכיח, שבשלב זה או אחר בחיינו תוקף את כולנו במידה זו או אחרת.. 4. האישיות שלי תלך לאיבוד. גם התנגדות זו קשורה בקושי לאבד את השליטה, להכניס אל תוכנו משהו לא ידוע, לא מוכר. במידה ובה אני מזוהה עם התגובות שלי, עם המחשבות או הרגשות שלי, עם האופן בו אני חווה את העולם, כך אחוש שאני מאבדת משהו עם השינוי שמייצרת התרופה. יחד עם זאת, זה נכון שיווצר שינוי. והשינוי הזה יכול להיחוות כמשהו חיצוני, מלאכותי, זר, ואולי אף חודרני. 5. לעתים אנשים מדווחים שהמידה בה הם מרגישים את עצמם יורדת, עם השימוש בתרופות, עד כדי קהות. מדובר בתחושות של "ריחוק מעצמי", "פחות מרגיש", או אפילו "מנותק". במקרה שתגובה כזו מתרחשת, יתכן שתרופות הן לא פתרון מתאים. לעתים אפשר להחליף את התרופה, ולמצוא תרופה אחרת, שאינה יוצרת חיץ גבוה ועבה כל כך. אך התרופה צריכה ליצור עור במקום שבו הוא חסר, אבל לא עור של פיל. אנחנו עדיין רוצים להרגיש את העולם, להיות בו, להגיב אליו, להיות חיים... 6. התועלת של הכדור מוגבלת. חדשות מאכזבות: כדורים לרוב אינם מהווים תחליף לצורך בטיפול. הם מורידים את העוקץ, ממתנים, אולי משטיחים את המצוקה, אבל אינם פותרים ענינים או מבריאים קונפליקטים, או מלמדים אותנו לנהל יחסים. כאשר מפסיקים לקחת את הכדור, לעתים הכל חוזר: ארוע משברי עשוי להחזיר אתכם לנקודת ההתחלה, אם לא היה בתוספת לטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי מסוג כלשהוא. ושנית, הכדורים אינם פותרים את המצוקה של בדידות, קושי ליצור קשר, היעדר מיומנויות חברתיות, זכרונות ומטענים טראומטיים, תגובות אוטומטיות וכו'. 7. נזקים מצטברים. התרופות ממשפחת הפרוזאק אינן ממכרות או יוצרות תלות (כלומר צורך להעלות את המינון כל הזמן), אך המחקרים הקיימים לגבי שימוש ממושך מגיעים עד כשבע עשרה שנה, ועדיין לא ידוע מה קורה בשימוש רצוף של עשרות שנים. נקודה זו כמובן רלואנטית לצעירים המתלבטים. יש להדגיש שבכל מקרה, כאשר מדובר בשילוב עם תהליך טיפול, זה לא רעיון רע מדי פעם להפסיק את התרופה לתקופה, ולראות ולבדוק מה השתנה, ומה קורה עכשיו בלעדיה. 8. תופעות לואי: השמנה, אבדן תיאבון מיני, הקהיה של תחושות מיניות, השהיה משמעותית באורגזמה. תופעות שכיחות אלו דורשות לעתים התאמה של תרופה מסוימת לאדם מסוים, על מנת למצוא את התרופה שגורמת פחות אי נוחות ותופעות לואי. לעתים רחוקות הדבר כרוך בתהליך התאמה ממושך, במהלכו מחליפים כמה סוגים של תרופות, תהליך שעשוי ליצר אי שקט ולהעלות קשיים רבים בנוסח: אין לי תקנה, למה לא מצליחים לעזור דוקא לי, וכו'. רבים וטובים "נשברים" גם בשלב תופעות הלואי הפיסיות של התחלת לקיחת התרופה, שלב שנמשך בין שבוע לשבועיים במרבית המקרים. בכל מקרה, תופעות הלואי הרשומות לעיל, בחלק גדול של המקרים, נשארות יציבות ומהוות מחיר רציני לשקט התעשייתי שהתרופות מייצרות. לעתים מחיר גדול מדי. שוב, תהליך הבחירה משקף את הבחירות היסודיות של חיי. 9. הריון או הנקה. לא נעשו הרבה מחקרים, ועדויות מחקריות בודדות שנעשו עד לאחרונה לא הראו כל השפעה על תינוקות שנולדו. מחקר ישראלי שנערך ב"שניידר" ופורסם ב-2006, גילה שבקרב כשליש מהתינוקות לאמהות שנטלו תרופות נוגדות דכאון, נתגלו לאחר הלידה תופעות של גמילה האופיניות לתינוקות של נרקומניות. המקרים הקשים הבודדים, מנו אי שקט קיצוני, הקאות, רעד ופרכוסים. לאור המחקר הזה, בכל מקרה של שימוש בתרופה נוגדת חרדה או דכאון יש לשקול את הסוגיה עם פסיכיאטר. בסל ההחלטה יש שיכללו גם את העובדה שחדשי ההריון הראשונים עשויים להיות מלווים בהחרפה של החרדות, ובהפניה שלהן לעבר ההריון, כך שההריון עצמו הופך סיוט. שגרת הבדיקות הצפופה והמערכת הרפואית החרדה מתביעות, מעצימה את החרדתיות הזו, במקום להקל עליה. על כן אשה שלוקחת תרופה מן הסוג שנדון כאן (SSRI), ומפסיקה את השימוש בה עם כניסתה להריון, צריכה לקחת בחשבון את הסיכון של מתקפות חרדה מאסיביות לעתים, ולשקול את ההשפעה של עליה בחרדות על בריאותה ובריאות התינוק. לגבי הנקה - לא פעם עדיפה הנקה מזינה ורגועה מבקבוק, מאשר הנקה על ידי אמא עצבנית מאד, שלא מאפשרת חוית הנקה קרובה, נוכחת וקרובה לתינוקה. בכל מקרה, מדובר בנושא שראוי לשקול אותו ולהתיעץ. 10. רישום ברשומות. כאשר התרופה נרכשת דרך קופ"ח. למרות השכיחות של השימוש בתרופות (בסביבתו של כל אחד מאתנו אנשים שלוקחים או לקחו בעבר תרופה כזו), עדיין קיים החשש. במרבית המקרים (למעט במקרים כדוגמת קבלה לקורס טיס או לארגון ישראלי סודי מסוים, כך על פי השמועה) זהו חשש שוא, שקשור עם הפחד לקבל סטיגמה (ראה: "מה אני פסיכי") אך יתכן שבמקום עבודה מסוים או לצורך ביטוח מסוים זה יתברר כקושי. שווה לברר. גם אם במקרה שלך היתרונות עולים על החסרונות, יש לקחת בחשבון את התהליך הפסיכולוגי שנדרש כדי להסכים לקחת את התרופה. כדי להסכים לקחת תרופה נוגדת חרדה או דכאון, צריך להסכים להרפות. לעזוב. לסמוך על משהו שיתמוך בנו. לא כל אחד מסוגל לכך, חלקנו חיינו חיים שהוכיחו לנו שוב ושוב שאין על מי לסמוך, שזה מסוכן להרפות, לתת שליטה. נכון, זה גם מה שמייצר דכאון, וודאי חרדה, אך דוקא רבים שהיו יכולים ואפילו צריכים להיעזר על ידי התרופה, הם אלו שמתקשים לותר על הדמוי שלהם ככל יכולים, שיכולים לפתור הכל בעצמם, ושאסור להם לסמוך או להישען או לקבל עזרה. במקרה כזה לקיחת תרופה עלולה להיות חויה של הכנסת סוס טרויאני אל תוך עצמי, ולהוות חרב פיפיות. רצוי במקרה כזה לקבל תמיכה בתהליך ממטפל באוריינטציה פסיכולוגית-תהליכית (לא פסיכיאטר שנותן מרשמים ושולח את המטופל לדרכו..). מן הנסיון שלי, בכל מקרה החלטה כזו ראויה להיות נשקלת ומדוברת, עם חברים, עם רופאים, ועם השותפים שלכם לדרך החיים שלכם. סוגיה זו נוגעת ברובד העמוק ביותר שלנו: אני תקין? אני פגועה? אני רוצה תיקון חיצוני? אני מוכנה להסתכן? אני רוצה הצלה מבחוץ? אני מוכנה לקבל תמיכה? לכל זה כדאי להוסיף התיחסות למאמרים של אירוינג קירש, שערך לא מעט מטא-ניתוח של מחקרים שעסקו ביעילות של תרופות נוגדות דכאון וחרדה. כלומר הוא לקח עשרות מחקרים, וניתח את האינפורמציה בהם באופן ששואל שאלות אחרת, על כמות גדולה של נחקרים ומקרים. המסקנות שלו אינן חד משמעיות למי שרוצה המלצה בנוסח "תרופות זה טוב או רע", אבל הן מצביעות על כך שיש אפקט פלסבו משמעותי, 80% (!) שאחראי על אחוז לא נמוך של השפעת התרופות, כלומר שההשפעה הישירה של התרופות היא לכל היותר 20% מן הפעילות של התרופה. הוא גם טוען שתופעות הלואי שלהן גורמות התרופות, אינן משהו זניח שנלווה לאפקט המקל, אלא שורה של שינויים שהתרופות מייצרות במח. המחקרים של קירש מכונים "שנויים במחלוקת" אבל נדמה לי שיש בהם המון מידע רלואנטי למי שמתלבט, למרות האג'נדה שלו (אמנם הוא בסופו של מחקרים אומר שיש השפעה לתרופות, הוא תוקף את תעשיית התרופות בחריפות). #stress #work

נתבקשתי לכתוב במלים כתובות על התירגול הביואנרגטי. לא ענין פשוט. מדובר בראש ובראשונה בחויה גופנית, אנרגטית, שהגוף עובר במהלך התירגול. איך מתארים במלים? נתחיל מ"מדוע". מדוע לעמוד על הרגלים, מדוע להניע את הגוף בצורה המסוימת הזו? מה בתירגול ביואנרגטי שונה מטאי צ'י, תירגול נפלא כשלעצמו? התירגול הביואנרגטי מטרתו לאחד את הפער שקיים אצלנו בין הגוף לבין הנפש, ולאפשר לגוף להרגיש טוב. לגלות הרגשות נעימות, ללמוד לאפשר להן להיות, ובמקביל לפתוח את החסימות והתקיעויות שחוסמים את המעבר של האנרגיה בגוף שלנו, ולא מאפשרים את החיות וההנאה. לעתים מדובר בהצטברות של רגשות קשים שנכלאים בתוכנו, וצריכים מוצא שנסכים לו. לשם כך נצטרך להסכים לפגוש אותם. בתוך הגוף שלנו. במציאות הכי קונקרטית שלהם. לעתים מדובר במקומות שפשוט ננעלו, ואין לנו גישה אליהם, ולזרימה האנרגטית אין שם מעבר. איך נוכל להרגיש טוב כאשר האנרגיה צריכה ללכת בין הטיפות, במקום לשעוט בעוז? במלוא העוצמה, במלוא החיות שיכולה להיות לנו. התירגול הביואנרגטי מטרתו להחיות את הגוף. להחיות את התחושות, את היכולת שלנו להרגיש את עצמנו ולחוות הרגשות ורגשות טובים. ועתה ל"איך". מדובר בסדרה מגוונת מאד של תרגילים, אשר חלקם יהיו מוכרים למי שעוסק בתירגול גופני כלשהו, ו חלקם יחודיים לשיטה. הגוף הוא הגוף, ועל כן בשיטות שונות אנחנו פוגשים עבודה דומה. מורה שלי שאל אותי פעם אם אני יודעת איפה ומתי הומצא לראשונה הכסא. לא ידעתי להשיב. ואז אמר שהכסא הומצא בו זמנית בכמה מקומות שונים על פני האדמה הזו, פשוט משום שהוא תואם את המבנה הגופני שלנו. אינדיאנים בדרום אמריקה וסינים במזרח אסיה, כמו אירופאים, הגיעו במקביל למסקנה הגאונית שאפשר לתת לגוף לנוח בתנוחה התואמת את צורתו, והמציאו את הכסא. החמרים היו שונים, וכן העיצוב, אבל העקרון המכאני היה דומה בכל המקרים. תמיכה לישבן, כאשר הברכיים כפופות בתשעים מעלות, ו לגב כאשר בינו לבין האגן זוית של תשעים מעלות. פשוט וגאוני. באותה מידה התרגילים הגופניים שקיימים בשיטות שונות מזכירים זה את זה. אנחנו מאפשרים לשרירים להתחזק, להתארך, תוך המגבלות שיוצרים הגידים והשרירים, אנחנו מקדישים תשומת לב למפרקים השונים, תוך המגבלה שיוצרות הרצועות והתנועה שהן מאפשרות, עובדים בתוך המסגרת שצורת העצמות (בכלל זה החוליות) מאפשרת לנו, בעבודה הביואנרגטית אנחנו ומשכללים את ההיכרות האינטימית שלנו עם הגוף המסוים שלנו, שלי ושלך, כדי לגלות מהי התנועה הטבעית שלו: מהי הדרך המיוחדת של הגוף הזה לפעום, לנשום, לנוע, לחיות, ואיך אנחנו יכולים לקדם את התהליכים הללו, בהתאמה לגוף הספציפי שלנו. במאמר אחר אכנס יותר לעומק לנושא של הטראומה, אבל אזכיר כאן שטראומה היא דבר רווח הרבה יותר ממה שנדמה לנו. טראומה יכולה להיות דבר מובן מאליו וברור כמו מות הורה או גרושין, או לידת אח בגיל צעיר מדי, וכו'. או שהיא יכולה להיות מצב מתמשך של חסך ואי התאמה לצרכים שלנו. לדוגמא: ילד רגיש שנולד לאם שאינה סובלת מגע קרוב מדי עם גוף אחר, וגם אבא היה נעדר רגשית וגופנית (לדוגמא: היה מושקע בעבודה, ומלכתחילה בחר באשה שאינה מעוניינת באינטימיות), יגדל בתוך טראומה מתמשכת של נטישה ודחיה. טראומה קשורה עם היעדר תנועה, עם קפאון, עם הקפאת צרכים ורגשות (למשל של כמיהה לקשר, או צרכי תלות). העבודה העמוקה והמתמשכת עם הקפאון הטראומטי היא מטרתו של התירגול הביואנרגטי. את מקומו של הקפאון תופסת החיות, שהיא תנועה. התרגילים מאפשרים את התעוררות החיות בגופנו על ידי כך שהם: מגבירים את הטעינה האנרגטית בגוף. מחזקים את התנועה הפעימתית שלו. מלמדים קרקוע של הרגליים והגוף. משחררים ועמיקים את הנשימה מחדדים את המודעות לגוף ולעצמנו מקדמים ביטוי עצמי התרגילים עלולים גם להכניס אתכם לכושר, לחזק את התחושות המיניות ולהעלות את הבטחון העצמי, אך אלו תרגילים, ולא הקניית כלים לחיים. הכלים לחיים נלמדים כאשר הגוף נפתח והבטוי שלו משתחרר. מצד שני, אלו לא תרגילים גופניים גרידא. ביצוע התרגילים באופן מכאני, כי "צריך", או בלי שהלב שלנו נכנס ופועל בתוכם, רק יצטרף לתפקוד מכאני בעולם של "צריך", ולא יהווה כלי לריפוי. תגובות כמו תחרותיות, השוואה, ביקורת עצמית על שאת פחות גמישה או אתה פחות חזק, מן הסתם יתעוררו, ותהיה הזדמנות ללמוד אותן ולעבוד אתן. הגישה המומלצת בתירגול היא להעביר את תשומת הלב לגוף, ולעשות את התרגילים כאילו כרגע זה הדבר הכי חשוב שקורה בעולמנו. והאמת היא שזה כך. כי זה מה שאנחנו עושים וחווים ועוברים כרגע, ומה בעצם יותר חשוב ברגע זה? זו התורה. ועכשיו לפרקטיקה. במאמר הבא אתמקד בתרגילים מובחנים ביואנרגטיים, שמאפשרים מפגש מעמיק ואינטימי עם הקפאון שלנו, עם החסימות והפלונטרים שלנו (הרגשיים והגופניים, שכן אנחנו ישות אחת). אך אביא כאן כאילוסטרציה כמה תרגילים מוכרים, ודרכם את הגישה הביואנרגטית. חשוב להדגיש ש התרגילים הבאים מיועדים לאנשים בריאים. בכל מקרה של ספק נא להתיעץ עם רופא, ובכל מקרה אינם מומלצים לחולי לב, בעלי לחץ דם גבוה, ונשים בהריון. ובכל מקרה, זוהי לא המלצה לבצע אותם או לתרגל אותם בלי הדרכה ופיקוח. פתיחת הנשימה הנשימה שלנו הופכת רדודה במיוחד במצבי מתח, סטרס, פחד, או כל איום אחר. במהלך ההתפתחות שלנו הגוף שלנו, ממש כמו הנפש, עבר שינויים שעזרו לנו להתאים את עצמנו ואת התנועה שלנו למציאות שלנו. בבית בו אסור היה, לדוגמא, לכעוס, סביר להניח שהשרירים הקשורים עם הבעה של כעס, יהיו תפוסים ומוחזקים, שכן התנועה הטבעית של בטוי של כעס לא היה אפשרי. לא פעם נרגיש מתח בגב או בצואר, או באזור העיניים והעורף, לעתים גם הרגלים שלנו תהיינה חלשות, ולא תאפשרנה את התנועה של ההתמסרות לקרקע, של ההתקרקעות. אבל אנחנו יכולים להיות בקשר עם העולם רק במידה שבה אנחנו יכולים להיות בקשר עם עצמנו, ומהו הקשר עם עצמנו אם לא האפשרות להיות אנחנו, בדיוק המו שאנחנו, בזמן נתון? והאפשרות לתת לזה להיות, ולהרפות אל תוך עצמנו, ולהתמסר אל כח הכבידה אשר מושך אותנו למטה, ולאדמה שמחזיקה אותנו ותומכת בנו? עד כמה אני יכולה לאפשר לעצמי להרפות אל הקרקע? היכולת האישית שלי, בתחילת העבודה שלי, היתה מוגבלת ביותר. הכתפיים שלי התרוממו ללא הרף, כאילו מבקשות להתרחק כמה שניתן מן הקרקע, מן ההתמסרות, והיו כל הזמן בדריכות, בהיכון. העיניים שלי היו מכווצות, שכן מבטים קשים היו משהו שפגשתי לא מעט בילדותי. וגם כמה ארועים מפחידים שצמצמו את הרצון שלי להיות בקשר עם העולם, ולראות אותו, וגם לתת לו לראות אותי. קשר היה דבר מסוכן, מפחיד, והגוף שלי התכווץ מפני אנשים אחרים. המתח בשרירי הגב היה גם הוא מגביל, ובמקביל היתה גם חולשה בגב התחתון, שהיה צריך להחזיק את כל המבנה הזה מבלי להסכים לקבל תמיכה אמיתית מן הקרקע, ולהיבנות ולהתחזק. הנשימה שלי היתה שטוחה, והדרך לוסת אותה, ולנשום לעומק, היתה לא פעם בעזרתן האדיבה והאכזרית של סיגריות. ההשטחה והכווץ הכרוני של שרירי הנשימה כביכול שומרים עלינו, כי אנחנו מרגישים באותה מידה שאנחנו נושמים. מה עושים כאשר מרגישים רגשות קשים? משטיחים את הנשימה, וכך אנו מרגישים פחות. אבל אותו מנגנון שעזר לנו בילדותנו, וסיפק לנו הגנה, הוא שמגביל אותנו בבגרותנו, כאשר אנחנו כבר פחות זקוקים להגנה הזו, אבל הגוף שלנו כל כך התרגל אליה, שהוא מסרב, או לא יודע, כיצד להרפות ממנה. אותה הגנה מפני הרגשות הקשים, גם גבילה את יכולתנו להרגיש... טוב. שתי טכניקות בסיסיות ומוכרות לפתיחת הנשימה: 1. פיהוק: כשמגיע פיהוק (והוא ממילא מגיע מדי פעם), נרכב עליו כמו גל בים, נפתח את הלוע ואת הפה עד הסוף, נאפשר לאויר לשטוף את מיתרי הקול בדרכו פנימה וגם החוצה, נאפשר לכל הפנים לפהק. ואם אפשר, אז לכל הגוף. לא פעם פיהוק עמוק באמת פותח בסדרת פיהוקים. זה בסדר. זה אומר שמשהו משתחרר לרגע. רווח נקי. 2. שיעול: תרגיל זה דומה לקפהלהבהטי של היוגה. נשאף אויר אל הבטן ונוציא אותו בדרך של שיעול עדין, כך שהסרעפת עובדת, ועל ידי כווצים שלה היא דוחפת את האויר החוצה במנות קטנות. בכל מקרה אנחנו רוצים לעשות עבודה עדינה, בלי לדחוף , בלי להכריח את הגוף לפרוץ את החסימות שלו. נפהק באופן מלא לגמרי כאשר הפיהוק מגיע. נשתעל במשך דקה או שתיים, לא יותר. בעדינות. חלק מן הסגירה הגופנית שומרת עלינו, כמעין רצועת בטחון. לא נפרוץ אותה אלא נתיחס אליה בכבוד ולכל היותר ננקוש על דלתה בעדינות, בתשומת לב. חסימות נמסות, הן לא נפרצות. פתיחת ההרגשה בנוסף לאזהרות הקודמות, תרגיל זה לא מומלץ לבעלי בעיות ברכיים. תרגיל זה מוכר לחלקנו מן התקופה בה היינו ילדים. לילדים יש עדיין מידה רבה של התנועה הטבעית שלהם, והיכולת ליהנות ממה שאותנו מלחיץ, או מביך. ניצור מעגל. אם יש יותר מ-10 איש ויש מקום בחדר, אפשר להחזיק ידיים. אם פחות מכך או פחות מקום, עומדים במעגל. ומתחילים לבעוט קדימה, בכל פעם ברגל אחת. כל אחד מחברי המעגל סופר עד 10. אפשר בשפות שונות, אפשר לאחור, אפשר בכל דרך שהיא שתעלה חיוך (וצחוק בכלל נהדר, כי כמו שיעול, גם הוא פותח את הנשימה ואת הסרעפת...). בינתיים אנחנו קופצים כמה עשרות פעמים ומשחררים את הרגליים ואת האגן. בגלל ההבדל בכושר, יש שמתעייפים לפני האחרים. אפשר לקחת את זה למקום של כשלון, או בושה וכו, או לראות איך גם במצב כזה של חולשה, עדיין יש גם לי מקום במעגל.. מומלץ להישאר במעגל, גם פיסית וגם בהרגשה, ולהניע את הברכיים בקצב הספירה. אם זה מרגיש שוב אפשרי, אפשר להצטרף שוב לכמה קפיצות. ושוב לנוח עם הקבוצה, ושוב לקפוץ... לאחר שכולם גמרו לספור בתורם, כל אחד עומד ועובר לתרגיל הבא: נשימה עומדים עם ברכיים רכות, ומביטים לעבר כפות הרגליים. נפשק ונכווץ את האצבעות של כפות הרגלים (תרגיל מפתיע למבוגרים שבינינו, וטבעי וקל לצעירים...). נשים לב לנשימה שלנו שלאט לאט חוזרת לקצב רגיל, נניח יד על הבטן ויד על הגב, ובקצב הנשימה ננוע באופן הבא: בשאיפה נדחוף את העקב אל הרצפה וניישר את הברכיים כמה שאפשר (אך מבלי לנעול אותן), ובנשיפה נרפה. בשאיפה ניישר את הרגליים (כמה שהן נותנות, לא בכוח!), ובנשיפה נעזוב ונרכך את הברכיים והרגליים. אחרי כמה רגעים הרגליים יתחילו לרעוד. זה יכול להרגיש מוזר בתחילה, אבל אחרי כמה רגעים נוספים זה יכול להיות נעים ממש. לעתים, אם אנחנו מאפשרים, הרעד מתפשט אל האגן ומרעיד גם אותו. לרעד זה השפעה עמוקה על הקפאון הטראומטי, על ההחזקות שלנו שקשורות עם פחד, עם גבורה, עם כעס, עם חלק ניכר מן הרגשות שדחקנו לבונקר של הלא מודע הגופני שלנו. אחרי שזה מרגיש מספיק, אני ממליצה לשתות כוס מים לאט, ולשכב על הגב, עם רגלים כפופות, ולנוח. כבוד לעצמנו אנחנו נבדלים אחד מן השני לא רק בהסטורית הטראומות שלנו, או בדרכי ההתמודדות שלנו, במידת החרדה, השעמום והמשיכה לתנועה. אנחנו שונים זה מזה במבנה הגוף שלנו. התרגילים הללו יכולים להיות אתגר רציני לבעלי האמביציה שבינינו: האם אני יכול לפעול מתוך כבוד למגבלות הגוף, מבלי להתייאש, מבלי לוותר רק כי אחרים יכולים להגיע רחוק יותר וחזק יותר. זה ישר מפגיש אותנו עם המגבלה שלנו, עם הגאווה שלנו, אם תרצו, עם הרצון שלנו לעשות הכי טוב, להיות טובים וכו' וכו'. את המפגש הזה אפשר לנצל כדי לנשום אל תוך האנושיות שלנו, לנשום אל תוך האמביציה שלנו, בלי להזדהות אתה, פשוט להיות אתה, לתת לה להיות, מבלי לנהל אותנו, נתבונן בה ואולי לאט לאט היא תירגע ואולי תסכים להרפות קצת מאתנו... כי גם בקונפליקט פנימי, מה אנחנו בסך הכל רוצים? אותם חלקים פנימיים שלנו שאנחנו נלחמים בהם, אותם רגשות כמו קנאה, ופחד ושנאה ואמביציה וכו', או שנילחם בהם והם ישיבו לנו מלחמה שערה, או שנכבד אותם, והם יוכלו לאט לאט להירגע. וכשהם נרגעים, ממש כמונו, הם הרבה יותר נחמדים לכולם. קבוצות תירגול ביואנרגטי מתקיימות בימי ראשון ושלישי. לפרטים

קורס הויפאסנה נכנס ליומו החמישי. בסך הכל הדברים התנהלו על מי מנוחות. בסך הכל היה לי נעים. נעים בגוף, נעים בהרגשה, נעים בחויה. הדרמות של הימים הראשונים – שלא פעם מאפיינות סדנאות מדיטציה אינטנסיביות - שטפו ועברו, חלפו, מותירות את גופי רך יותר, נינוח. נעים כבר אמרתי?  המחשבות המעיקות, האי-השקט הגדול, הכאבים הגופניים החזקים, התאיידו. ומה זה עשה לי? אי ודאות, זה היה הדבר הכי ברור שקרה. מה קורה פה? רגועה? אני? אני לא "עושה" רגוע, זה לא ברפרטואר שלי. בשיחת הצהרים ניגשתי למורה, ושאלתי אותו איך הוא מבין את השקט הזה. "תארי לי מה את עושה", אמר, ובדק אם אני עושה את מה ש"צריך" לעשות, אם אני יושבת "נכון".  לאחר שיחה קצרה פסק במלוא סמכותו ונסיונו: "זה בסדר. זה מה יש עכשיו. תתמודדי עם זה. שבי עם זה". ישבתי. ודי נהניתי מן המצב החדש. ידעתי רגעים שקטים גם בעבר, כמובן, אבל לשבת שעות שלמות בשקט, עם עצמי, ורק לנשום, להתבונן, לשים לב, להקשיב, ולנשום, ושזה יהיה נעים? אבל כן. זה מה שהיה. ואז, לאט לאט, החלה מחלחלת ההכרה, שבעצם זה לא שקט מוחלט. זה שקט שקורה בו משהו. אבל מה? לא האי-שקט הסוער, המוכר. אי שקט חדש. קטן. קטנטן, מציק כזה, לא ברור. נסיתי לאתר אותו בגוף, וזהיתי שהוא יותר מורגש באזור הסרעפת שלי. או.קיי, חשבתי, מוכנה לכך שיקרה מה שקרה תמיד: הוא יתעצם, יגדל, יתפתח, אשקה אותו במנה הגונה של תשומת לב מרוכזת, והוא כבר יקבל חיים משלו. אבל לא. שם הוא נח. אי שקט קטן. אולי אפשר לשחק עם הפיסוק ולקרוא לו איש קט קטן. מן ישות כזו. לא דרמטית. פעוטה. אבל נוכחת. וכך היה עד סוף הסדנא. כשסיפרתי על כך לחברים בקבוצת המדיטציה, קפצה מודטית ותיקה ואמרה (עם יותר מאשר שמץ של חוסר סבלנות): "מה את רוצה? גילית את אמריקה (עוד אומרים את זה?!)! ברור שיש אי שקט תמידי. הרי זה כל הענין. למה את חושבת הבודהה המשיך אחרי שהגיע לשקט בעקבות התירגולים האינטנסיביים שעבר? בדיוק בגלל זה! בגלל האיש הקט הקטן שמלווה אותנו כל הזמן, מהרגע שאנחנו נרגעים מספיק כדי להבחין בו! בגלל זה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים פה!!" שקט השתרר. בשקט הזה האיש הקט הקטן שלי נבהל עד מאד, והתחבא מאחורי אי שקט גדול. "הנה הסערה שלך", שמעתי את עצמי אומרת לעצמי, "ברוכה הבאה הביתה...". אבל הוא שכך, כדרכן של כל הסערות, משאיר מאחוריו הבנה קטנה. מה שהיא אמרה שם זה נכון. זה לא גברת, זה... הוא שם, כל הזמן, מן מלווה כרוני. איש קט קטן. הוא יכול להיות חבר טוב, כשאני מאפשרת לו. כשאני לא אוהבת אותו ודוחה אותו, הוא הופך נודניק, וסופח לעצמו חברים בצורות דאגות, חרדות, מצוקות ורגשות לא נעימים כמו קנאה, כעס ואיבה. כשאני נותנת לו לחיות, לא נלחמת בו, לא מציקה לו יותר מדי, הוא פשוט שם. חי לו בבטחון, ומניע את גלגלי החיים שלי. כי איזו סיבה אחרת יש לי לעבור דירה? או לכתוב מאמר? או ללמוד?. כל תנועה שלי נובעת מאחד משני מקורות: או שטוב לי איפה שאני אבל אני מעדיפה להיות במקום אחר שם יותר טוב;  או שלא טוב לי איפה שאני, ואני רוצה להיות במקום אחר.  כל מקום אחר. והאי שקט שלי מזין את שתי המוטיבציות האלה. אגב, כשאני מאפשרת לו באמת להיות, וגם מניחה לו להיות מורגש בגוף שלי, הוא מרגיש כמו ויברציה עדינה של חיות, שמלווה את הפעימתיות הטבעית של הגוף שלי. כולנו מסתובבים עם מדד עצמי לקבלה עצמית: כשאנחנו מקבלים את האיש הקט הקטן, הוא בתורו נשען במקומו, נרגע, ונותן לנו לחיות. כשאנחנו מתקיפים אותו ברעיונות שונים (עלינו להיות רגועים, יש לנו עוד כל כך הרבה עבודה לעשות, הדרך כל כך ארוכה ואינסופית וכו' וכו' וכ'ו), הוא מביא את אחיו, האיש-קט הגדול, שחוגג עלינו בדרכו.. המאמר פורסם לראשונה באתר מהות החיים

על ילדות ומיניות אנחנו נולדים מיניים. אם מתעוררת אי נוחות מן המשפט הזה, מקורה  בבלבול שרבים עושים בין מיניות ילדותית לבין מיניות בוגרת. ילדים נולדים עם תחושות של עונג, שממוקמות באזורים שונים בגופם. פרויד כינה אזורים אלו - הלשון, השפתיים, העיניים, פי הטבעת ואחרים - אזורים "ארוגניים". הוא טען כי לכל אזור בגוף היכולת להיות מקור לריגוש מיני. בשלבי התפתחות מאוחרים יותר, מתכנסות התחושות המיניות לאזור הגניטלי (של אברי המין), והמיניות הופכת ממוקדת בעיקר בפין או בדגדגן. השפתיים, השדיים, אוזניים ועיניים, כמו גם פי הטבעת, נשארים איברים מיניים גם בהמשך החיים, וכשיש חיבור עמוק לגוף ולתנועה, גם אזורים אחרים הם מקור לתחושות עונג. לעומת פרויד, שהתיחס לאזורים ספציפיים בגוף (נרחבים ככל שיהיו), וילהלם רייך –תלמידו, ומי שלימים הפך מתנגדו - טען שמיניות הינה לב לבה של התנועה שלנו. ילד, מבוגר, חיה ואדם, בכולנו אנרגית חיים בסיסית, בין אם נקרא לה דם או צ'י או פראנה, והזרימה שלה הינה התנועה המינית שלנו. כאשר היא חופשיה וזורמת, טען רייך, לאדם יש היכולת לתנועה מינית מלאה, לחויה של עונג מלא, ולאורגזמה עשירה ועמוקה, כזו שמרטיטה את הגוף כולו (כן, גם אצל גברים). מיניות פתוחה ומלאה קשורה עם תנועה מלאה גם בתחומים אחרים. גוף פתוח ומשוחרר מאפשר גם ביטוי אמנותי, דיבור, צחוק ויחסים אינטימיים פתוחים ומשוחררים.  הוא מאפשר הנאה עמוקה מהכנת סנדויץ' לבית הספר, מהחלפת גלגל ומספורט. אנחנו מכירים היטב את המצבים השכיחים יותר, כשההסטוריה (בעיקר משפחת המוצא, דמויות ונסיבות ילדותנו המוקדמת)  לא איפשרה תנועה מלאה ובטוי גופני משוחרר ומלא? לכל גוף חי תנועה פעימתית בסיסית. גם אמבה, יצור חד תאי, פועמת: היא מתנפחת ומתכווצת באופן קצבי. אם נשים סיכה בקרבת האמבה, כך שכאשר היא תתנפח הסיכה תדקור אותה, האמבה תגיב על ידי הקטנת תנועת הניפוח, ולא תתנפח מעבר לנקודה בה פגשה את הסיכה, כדי להימנע מדקירה נוספת. באופן כזה מידת ההתרחבות וההתכווצות שלה - התנועה הפעימתית שלה – מצטמצמת כתוצאה ממגע עם העולם. כך בנוי גם אורגניזם מורכב בהרבה: האדם. ילד קטן, שתנועתו עשירה ומלאה, חי בעולם ופועל בו בדיוק כפי שהוא מרגיש. בוכה וצורח, וצוחק עם כל הלב, גם כשזה באולם קולנוע חשוך וכולם התבקשו לכבות פלאפונים. מה שמניע אותו הוא התנועה הפנימית שלו, ההרגשה שלו. העולם החיצוני נכנס לתמונה רק כאשר הילד מסוגל לקלוט מסרים רגשיים מסביבתו, כאשר הסביבה הופכת משמעותית רגשית. תהיה מנומס, אל תצעק, אל תדבר בקול רם כל כך, לא יפה לצחוק ככה, אמא כועסת כשאתה שוכב על הרצפה בסופר וצורח שאתה רוצה סוכריה, אבא מאוכזב כשאתה בוכה ממכה קטנה. וכמו אותה אמבה, גם הילד מצמצם את התנועה שלו כדי להימנע מדקירה, וממשיך לצמצם אותה עם כל דקירה. הדקירות וההשפעה שלהן, מייצרות טראומה, מצב בו גופו של הילד משתריין בשריון הגנתי שלא מאפשר לו לנוע בתנועות אסורות, הילד הופך מנותק מעצמו ומתחושותיו, ופחות מרגיש את עצמו. לא מדובר במקרים חריגים. זו הנורמה. לגבי רובנו. למרות הדמוי הדרמטי של טראומה, בדרך כלל בטראומה התפתחותית (לא טראומה של מלחמה, של ארוע חד פעמי שמציף ומשתק, אלא החיים בתנאים מסוימים יום אחרי יום), הנזק אינו בחד פעמיות. לא מדובר בדקירות חד פעמיות, אלא בדקירות הסדירות. בדחיה הקבועה, בנטישה הקבועה. אם את  עצבנית ואמרת לילד "אוי, אין לי כח יותר אליך", אל חשש, לא יצרת טראומה. תנועה של ילד בריא לא תיעצר מאמירה כזו, גם אם היא בוטה וקשה. הוא יפגע מקומית, כן, והתנועה שלו תצטמצם נקודתית, אבל על רקע של יחסים טובים ומלאי אמון עם אמא, פשוט יניח לה ויסמוך על כך שהסבלנות שלה אליו והאהבה שלה אליו יחזרו. יתרת זכות בחשבון הרגשי יכולה להרשות לעצמה משיכות קטנות.     אך דקירות חוזרות ונשנות, נצרבות. אמא מדוכאת, שנוחה לכעוס כשהילד שלה תלותי, תעודד את הילד שלה – גם אם אצלה זה לא מודע – לצמצם את התנהגות התלות שלו, ותגדל ילד אחראי, מעשי , עצמאי, וכזה שהיכולת שלו להתמסר ולסמוך ולבקש עזרה תהיה מצומצמת מאד. היכולת שלו, כמבוגר, להגיד מה נעים לו, ואפילו להרגיש מה נעים לו במיטה, תהיה מוגבלת. המבוגר הזה לא פעם יתיחס לצרכים כאל משהו מגונה, שיש להתבייש בו, ולא כאל תנועה שאפשר לתת לה להוביל את החיים.  אם לב התנועה שלנו הינה המיניות, הרי שכל צמצום תנועתי משפיע על המיניות שלנו, על היכולת להיות חופשיים וחיים ביחסי המין שלנו: להתמסר וגם לתבוע, לקחת וגם לתת, לגנוח ולרטוט ולהיות למעלה ולמטה ולמצוץ וללקק ולהרגיש הנאה מעצם חופש התנועה, ומן העונג שגוף פתוח ומשוחרר יכול להרגיש. מי שהיחס שלו לצרכיו מכבד, ירשה לעצמו גם לאהוב ולהיות נאהב, וללב שלו להימס אל תוך הקצב ההיפנוטי של יחסי המין. אם פרויד טען שבריאות נפשית הינה היכולת לעבוד ולאהוב, הטענה של רייך וממשיכיו היא שבריאות נפשית היא היכולת לקיים יחסי מין מלאים ולהגיע לאורגזמה: מידת החופש המיני והיכולת האורגסטית שלנו (הפוטנציאל לחוות אורגזמה באופן מלא ועמוק), הן אינדיקציה למידת הבריאות שלנו. כמה מאתנו חיים ככה? רבים מסתובבים עם טראומות שנחרתו לא רק ישירות במיניות שלהם, כי חיי המין שלנו כוללים את היחסים האינטימיים שלנו והמידה שבה אנחנו מאפשרים קירבה ופגיעות. כמו שעדר חיות מוטבע ומתויג על ידי הבעלים שלו, כך אנו נצרבים על ידי השותפים המיניים הראשונים שלנו. זה כר להתפתחות של קשיים מיניים, ושל קירבה וקשר, של אמון ושל היכולת להתמסר, או לכבוש, או להאמין שריח הגוף שלי נעים ומושך, או להגיד מה נעים לי, או לאונן, או להדליק את האור וכו'. בושה עמוקה מן הגוף הינה אחד התוצרים של פגיעות כזו. כשהילד שלי, בן ה-3, עשה פיפי במכנסיים ברחוב, ולא היו לי בגדים להחלפה, הוא הלך ערום. מבסוט. קרובת משפחה שפגשנו ברחוב היתה מזועזעת. תגידו פולניה, אבל כולנו פולנים. רובנו מתביישים בגוף שלנו, ונבוכים מעירום של אחרים. הקושי שלנו עם הטבעיות הבלתי נסבלת שבה ילד קטן מתיחס אל הבולבול שלו בסקרנות, בגאווה, בלי לעשות ענין,  מעיד על העכבות שלנו ביחס אל הגוף ואל המיניות שלנו עצמנו. מרבית הדתות משקפות את העכבות הללו, ופועלות לפחות למיסגור המיניות למסגרות המשפחתיות שמטרתן ריבוי טבעי, אם לא להתנזרות ממש. שלא לדבר על היחס לאוננות, אותה פעילות חשובה כל כך, המפגישה אותנו עם הגוף שלנו, שזוכה לגינוי המקיף כמעט כל מסגד, מקדש, בית כנסת או כנסיה. הטנטרה נדמית יחודית בדרך שלה לעבודעם מיניות, אם כי גם היא פוסלת אוננות. אך גם דוקא בנסיונות ההגבלה או הגטואיזציה של המין, חוקי הדת מבהירים לנו את חשיבותו של המין בחיינו. חוקי הנידה ממקמים את המין כמשהו שראוי לעשות רק במצב טהור, כאילו מין הוא משהו גדול מן החיים, ולא פשוט החיים. שאלו כל זוג השומר על חוקי הנידה, מה קורה כשהאשה שוב "מותרת": הגבלת הזמינות פועלת להעצים את התשוקה ולבנות את הטעינה, והפריקה מועצמת בהתאמה. הנאה ממין כשכל כך הרבה יכול להתקלקל, איך זה שרובנו עדיין נהנים ממין? נהנים, כן, אבל זה כלום לעומת הפוטנציאל שאנחנו לא מגיעים אליו בדרך כלל. האם אפשר להפשיר את החלקים במיניות שקפאו ולאפשר למין לתפוס את המקום שהוא ראוי לו? מנסיוני, הריפוי שמתרחש בחדר השינה עמוק וחזק יותר מכל ריפוי המתרחש בחדר טיפולים. כשאנחנו שוכבים עם בן או בת זוג, ומקבלים מהם בדיוק, אבל בדיוק, את מה שהצורך שלנו מבקש, הריפוי יכול להיות גם הוא מדויק, כשאנחנו מעזים להגיד מה אנחנו רוצים, איפה בדיוק ואיך אנחנו צריכים שיגעו בנו,  ונענים באופן אוהב ונרגש, זו חויה מתקנת של ממש בעולם. ריפוי כאן ועכשיו. אך כאשר זוג נכנס לשיגרה של חיי מין מוגבלים, קשה לייצר שם שינוי בלי מעורבות חיצונית לפחות ראשונית, ואת זה מנסים לעשות הסקסולוגים על ידי התרגילים שהם מציעים לזוגות. אנליזה ביואנרגטית כתירגול בטיפול בגישת האנליזה הביואנרגטית יש אספקט גופני קריטי. אמנם זהו מקצוע פסיכולוגי, אבל אנחנו לא רק מדברים את הדברים, אלא פוגשים אותם בגוף. את הקושי לאהוב, את השנאה העצמית, את האכזבה, הזעם והכאב, שעולים לעתים בעוצמה מפחידה, אנחנו פוגשים בגוף ממש, וגם מתמירים אותם, דרך סידרה של תרגילים; תרגילים אחדים נועדו להעצים את הטעינה בגוף, עד שהיא פורצת גם דרך המחסומים שהצבנו באגן, על ידי כווץ השרירים של רצפת האגן, או שהם פורצים את ההחזקה הכרונית של השרירים הטבעתיים שמקיפים את בסיס אברי המין שלנו. תרגילים אחרים, עדינים יותר, אינם פורצים אלא ממיסים את האזורים בהם קפאה התנועה. תנועה עדינה ועקשנית משיבה מן המתים את החיות הרדומה ביותר. באופן כזה נעשה פרוק הדרגתי של השריון הגופני. "עונג החיים ועונג האורגזמה זהים", טען רייך, וכשאנחנו מגדילים את החופש בחיים, גדל גם חופש התנועה במין. טיפול שמייצר חופש כזה, על ידי כך שהוא פוגש את החסימות, מעצים את הרמה האנרגטית, וחושף את החיבורים בין הטראומות הרגשיות לעצירת התנועה הרגשית-גופנית, מאפשר לנו לכבוש מחדש את המיניות והחיות שלנו. חלק מן התירגול – התרגילים הלא מיניים - נעשה על ספת הפסיכולוג, חלק ממנו – המיני ממש – מתבצע במיטה המשותפת בבית, וחלק ממנו הוא באוננות, באותו מפגש שלי עם הגוף שלי, אחת על אחת. האפשרות שלי לענג את עצמי, בלי לברוח לפנטזיות, איננה פשוטה לרובנו, אך היא חשובה באותו אופן מרפא.  כשאנחנו ממיסים את השריון הגופני, הפוטנציאל המיני שלנו יוצא אל החופשי, ומרשה לנו לנשום, להרגיש, להיות מיניים ולבטא את כל החלקים באישיות ובגוף שלנו, גם אלו שהיו לפני כן "אסורים" או "מלוכלכים". כמו כל טיפול, זה דורש זמן ומאמץ. החדשות הטובות הן שפרוק הביצורים לוקח פחות זמן משלקח להם להיבנות, כך שנותר די זמן כדי ליהנות מחופש התנועה והעונג שמתאפשרים. עונג החיים ועונג האורגזמה. האם אנחנו מוכרחים להסתפק בפחות? לפרטים על  סיסטרהוד - קבוצת נשים שעובדת על היחסים בין אשה וגופה

המחשב קם בצלם מוחו הרציונלי של האדם.  הוא מבוסס על רדוקציה של תפיסת שורה תחתונה: "כן  או לא", אנחנו שואלים ופוסקים. אחת ואפס. נכון ולא נכון. ואכן, חלקים שלמים מן העולם שלנו ניתנים להתמודדות בדרך רדוקטיבית זו: האם זה הזמן לחפש עבודה חדשה? האם להירשם לקורס במרכז הלמידה של מהות החיים? האם יוגה מתאימה לי? האם יש לי סבלנות עכשיו לשבת למדיטציה? האם יש לי סבלנות עכשיו לכל דבר חוץ מאשר לשבת למדיטציה? כמעט כל שאלה של "האם" היא שאלה שאנחנו עונים עליה ב"כן" או ב"לא". אלא שאליה וקוץ בה: גם במצבים מורכבים יותר, עולמנו הפנימי לא פעם מצטמצם לשחור ולבן, והאפורים באמצע הולכים לאיבוד. רבים מאתנו סובלים מתפיסה  דיכוטומית שכזו, חשיבה רדוקציונית של אחת ואפס –  חשיבה "מחשבית". קם הגולם על יוצרו. יצרנו מחשב שמדבר "מחשבית" וגם מעבד "מחשבית" ויש יגידו אפילו חושב "מחשבית", ומן ה"מחשבית" הזו התרומם עולם עשיר, עמוס לכאורה גוונים. אך בסופו של דבר מרושת בצמתים של "אחת" ו"אפס". כאילו עושר, כאילו מגוון, כאילו ריבוי אפשרויות בחירה. ובתוך עושר וירטואלי זה, החלנו על המחשב את חשיבת התיקיות שלנו. זו לא המצאה חדשה. הבודהה, בבואו ללמד את נזיריו, חילק את עיקרי תורתו לקטגוריות, כדי להקל עליהם להבין ולזכור אותה: ארבע אמיתות בסיסיות, דרך של שמונה צעדים להארה, שלושה מצבי תודעה וכיו"ב. בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לאופן החשיבה המארגן בתיקיות "סכימטיזציה", ארגון בתוך סכימות. החשיבה שלנו עסוקה ללא הרף בארגון של העולם, או לפחות בארגון התפיסה שלנו אותו. תינוק שקורא לכלב שהוא פוגש ברחוב "לאקי", מבלבל קטגוריה (או תיקיה) עם פרט שלה. במהרה ילמד לחלק את העולם ל"שלי" ו"לא שלי", ובהמשך ל"של המשפחה שלי" ו"טוב", ל"מתאים לי" ו"לא מתאים לי", ובמחוזותינו גם כמובן ל"אנחנו" ו"הם". באותו אופן, עם ההתפתחות שלנו,  אנחנו מארגנים את העולם גם בחלוקות מורכבות יותר, כמו: "מוצלח" (המכילה מימדים שונים של הגדרת הצלחה) "נכון" (קטגוריה המכילה גישות כאלה ואחרות לחינוך. חרב פיפיות? חשיבה בקטגוריות, אם כן, היא טבעית לנו. והנחלנו אותה גם למחשב. במונחים הסטוריים של הולדת המחשב, זה היה נח, פונקציונלי. אך האם בניית העולם המחשבי בצלם חשיבתנו הוא צעד שמקל עלינו, או שהוא מתגלה כחרב פיפיות? היום, לא אנחנו בוראים את המחשב כל יום מחדש. הוא בורא אותנו. הוא משפיע השפעה מכרעת לא רק על האופן בו אנחנו מתנהלים בעולם (ואיך עולמנו מתמוטט כאשר המחשב בתיקון, לדוגמא), אלא גם על האופן בו אנחנו תופסים וחווים את העולם, וחיים בו מנטלית, קוגניטיבית, רוחנית  ורגשית. האם "מחשבית" ישימה לכל תחומי חיינו? גם לאזורים אחרים בחיינו? יכולים לחול גם על העולם הרגשי שלנו? העולם הרגשי שלנו גם הוא הפך "מחשבי": משפטים כמו "זה כעס לא לגיטימי", "אבל זו קנאה לא מוצדקת" נשמעים תדיר במשרדי הפסיכולוגים. "אני לא יודעת מה לעשות עם הטינה שלי, כבר אבד עליה הכלח אבל אני לא מצליחה להעלים אותה", "נמאס לי להסתובב עם הרגשות האלה והפגיעות האלה מההסטוריה הרחוקה שלי, די",  –  אלו ביטויים שגורים ומוכרים. מוכרים עד כאב. לא פעם אנחנו מסתובבים עם בטן מלאה ברגשות, שאין להם רשות להתקיים, וודאי שלא לבוא לידי ביטוי. הייתי רוצה לתהות על ישימות החלוקה לתיקיות על כל הרבדים של עולמנו. ואולי לא רק לתהות, אלא גם לטעון כי קיים הבדל יסודי בין עולם הרגש לעולם השכלי – הבדל שהטבע יצר. מקורו של ההבדל הזה בטבעם של עולמות הלו: הרגש, בניגוד לשכל, אינו מתקיים (כך אנו למדים יותר ויותר) בהמיספירה השמאלית של המח. אותו חלק של המח שהוא בינארי או...לינארי. ההמיספירה הימנית, זירת ההתרחשות של הרגשות, אינה שועה לחוקי ההגיון. שם המשחק שונה בתכלית: דבר והיפוכו יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת; רגשות סותרים יכולים לדור יחד ולהתקיים במקביל; רגשות יכולים להתחלף ומהר, בלי כל סיבה נראית לעין או מובנת או רציונלית;  הרגש, במלים אחרות, אינו מאורגן בתיקיות. בטבעו של  הרגש לא קיימת תיקיה של "רגש לגיטימי", או תיקיה של "רגש מכוער", או של "רגש ילדותי" או "רגש  פרודוקטיבי". הרגשות כולם מצויים בתיקיה אחת, של "רגש". כך אני חווה את הדברים, כך אני מרגישה לגבי ענין זה או אחר. אני יכולה לבחור מה לעשות לגבי משהו שאני מרגישה כלפיו כך או אחרת, אך אינני יכולה לבחור להרגיש כך או אחרת. אני יכולה לבחור לעשות דרמה מהרגש, או לא, אך לא לבחור את עצם קיומו, התרחשותו במרחב הפסיכולוגי שלי. כך בטבע. אלא שרבים מאתנו מנסים להערים על הטבע, ולהחיל את ה"מחשבית" ועקרונותיה, על עולם הרגשות. אנחנו עושים את זה כמו שהשכל מכיר, דרך פיתוח של שיטת תיוק: אנחנו מפתחים לעצמנו תוכנת ניהול רגשות. מדוע? כמו כל המתרחש בהמיספירה הימנית של מוחנו, גם הרגשות חיים בערבוביה. אלא שלא פעם ערבוביה זו היא מהומה של ממש, כאוס, המון דברים שקורים בבת אחת, באופן לא מאורגן. כאשר זה קורה אנחנו חווים הצפה, אולי בהלה.  "מה קורה לי?", אני שואלת, "אני לא מבינה". כשקורים דברים שאיננו מבינים, בעולמנו המערבי הנשלט על ידי ההמיספירה השמאלית, אנחנו - שחיים על פי ההבנה שלנו ומעלים את ההגיון על כס רם - נבהלים. יצרנו שיטות פסיכולוגיות שלמות שמושתתות על הצורך להבין. כמה אנשים אנחנו מכירים, שכבר מכירים ומבינים את הכל, ויש להם מודעות רבה, אבל שום דבר בחייהם לא משתנה? היתכן שלא ההבנה היא המכרעת בחיינו? היתכן שלא היא מנהלת את המשחק? בדרך כלל מתחת לנטיה לארגן נמצא פחד. פחד מלהרגיש רגשות קשים, לא פופולאריים, שליקרים לנו קשה אתם, שאין לנו מה לעשות אתם. באין לרגשות האלה לגיטימיות בעולמנו הפנימי, אנחנו דוחקים אותם אל תוך תיקיה של "רגשות מאוחסנים מתחת לפני השטח", אלא שהעובדה שהם מאוחסנים בבונקר, אינה מונעת מהם לעשות שמות בחיינו ולהשפיע עלינו השפעה עצומה, לא פעם חבלנית. אך הבעיה היא אמיתית: איך ניישב את טבענו האמיתי, עם הצורך האמיתי לא פחות לנהל חברה תקינה, להתגייס למען המטרות שלנו, לחיות בחברה? על ידי זניחת הרעיון המופרך של תכנת ניהול רגשות, ובמקומה אימוץ של תכנת ניהול התנהגות, ובכלל זה מעשים (החל מן הקטנים ביותר, כמו חיוך מסוים) או דיבורים. אני יכולה לקטלג התנהגויות בתיקיות "התנהגות הולמת", או "התנהגות מופרעת", או "התנהגות ילדותית" או "התנהגות בוגרת". ניהול ההתנהגות הוא לא רק אפשרי. הוא גם חיוני. כדי לכבד את עצמנו אנחנו חייבים לבחור איך להגיב למה ומתי. וכדי לכבד את עצמנו, אין לנו ברירה אלא לכלול את כל הרגשות בתיקיה אחת:רגש לגיטימי. כל רגש. כמות שהוא. בדיוק כמות שהוא. לעתים יש רגש נאור או מופלא או אלטרואיסטי, ולעתים רגש קטנוני וקנאי ושונא. "כמות שהוא" פרושו שלא לדחוק אותו לתיקיה לא קיימת ("רגש שאבד עליו הכלח", "לא רלואנטי", "אסור", "מגונה", "לא יעיל" הן כמה דוגמאות שכולנו מכירים). פרושו להשלים עם הטבע שלנו. אך זה גם אומר יותר מכך: להשלים עם הטבע בדיוק כמות שהוא. מבלי להעצים אותו או להפוך אותו למה שהוא אינו. לא פעם אנחנו מייצרים דרמה, או מלודרמה, מרגש של פגיעה שמתעוררת בנו. אלא שאם נעמיק נגלה שלא פעם הדרמה שלנו מקורה בהיעדר הלגיטימיות הפנימית שאנחנו נותנים לפגיעה. אם אודה שנפגעתי ממשהו, שהושפלתי או נעלבתי, אינני צריכה לנפח את הסיפור ולהעצים את הרגש הזה. איני צריכה לסחוב אתי את הסיפור במשך ימים ולספר אותו לכל מי שמוכן לשמוע. איני צריכה להשתמש בו כדי לקבל סימפטיה, הבנה, חיבה או פיצוי. אני יכולה להרגיש את הכאב ואת העלבון, כמו שהוא, עד שבאופן טבעי הוא ייחלש ויפנה את מקומו למשהו אחר. זה יכול להיות כעס, וגם זה, בתורו, יורגש עד שידעך. כי בניגוד להתנהגויות, מטבען של רגשות שאין להם קיום או מעמד סופי או בלתי הפיך, או תוצאות שגוררות השלכות על חיינו. הם באים, וכמו שבאו הם גם הולכים. לעתים זה לוקח שניות ולעתים ימים ארוכים, אבל אם ניתן להם מקום ונחווה אותם בדיוק באופן האותנטי שבו הם מציגים את עצמם בפנינו, הם יציפו אותנו כמו גל, ובדיוק כמו גל ידעכו ויניחו לנו לנפשנו. גם אם יתעוררו שוב, הגל עולה וכאשר הוא ממצה את עצמו, הוא גווע מאליו. יש צורך, אם כן, בתיקון ההצהרה הגורפת שהצהרתי קודם בדבר היות רק תיקיה אחת לרגשות. בעצם, יש מקום לפחות לשתיים: רגש שקיים כרגע, ורגש שהיה ו...פוף, עבר לעולם אחר. ואז השאלה היא לא אם הרגש לגיטימי, אלא אם יש רגשות שאינני מוכנה לשחרר? האם אני יכולה לזהות את ההתנגדות שלי לאפשר לכפתור ה-delete להילחץ? הוא נלחץ כאשר הוא בשל לכך, אך לי אין כל אפשרות להפעיל אותו. השליטה על הכפתור איננה בידי. מה שכן בידינו זו האפשרות לתת לטבע לעשות את שלו: להסכים לתת לרגש להיות, מבלי לגנות אותו, מבלי לנסות (בלא הצלחה) לגרש אותו או לשלוח אותו לבונקר הפנימי שלנו. גם אם זה מבהיל או מפחיד או מאיים או מאד לא נעים. לתת לו להיות עד... עד שיעלם.